בין עיי חלומות שוכנו עלומי גבר.
אל בתי הקברות כיסופיו התקבצו, נשאו זמר.
ולמבוע נגוז בניחוח אפרסק תמו הקילוסים,
בזויה היא חירות הנשמה, מאס-זנח האנוש אגדות ומשלים.
לצעדייך היחפים, עטתה דמותך תשובה לתלאות רבות,
נפלטה אנחת רווחה.
אתפתל, אתערסל, אירדם ואקיץ לגב חשוף ולשיער אישה.
ברגעים עשירים, בם מהולות דמעות של התגשמות וסוף,
בהיתולי הלא נודע.
ואם כל מחשבותיי היו לערוצי אכזב דהויים,
הרי שלהגעתך פלגי מעיין צונן חצבו מבעד לשגרת סלעי בזלת
שחורים.
אבוקות של אש ילדות ביערו עצלות האמתלה,
וכשד מרקד, האמנם תשוב אהבתך בין הצללים להיסתר ותכבה אותה?
כי איך אפשר לא אסכין למשב בל חולף של סכנה,
באבדן צלמי בשמך, בתליון שלחזך מונח אהפוך נטול רחם לתמונה
ריקה.
ולכך מסירותי שלווה, צווארי הניחה לגרדום,
"הֱיֵה שקט" לי היא לחשה.
אך לא עֻפּשׁ ראשי ולא קהו עֵינָי מיום ששאלתי איך,
יום יחיד של נצח לא אקטוף תחת חיים שלמים של ריחוקך.
"עיי" משמעו חורבות.
"אבוקה" היא מעין לפיד של אש.
"אמתלה" משמעה תירוץ. בהקשר לשיר הכוונה לכך שהחיוניות
הבראשיתית, הרעננה והנמרצת כמעין זו של ילד, לא מעניקה מוצא
לתירוצי התחמקות, שיממון הרוח או התאבנות.
"עופש" משמעו התערפל, סרח.
נכתב בין תאריכים 3-4.7.2016
|