אני מרצה,
אני דובר דבר מה.
אנשים מתקהלים סביבי כאילו הייתי יהלום מלוטש ונוצץ.
הנוכחים באולם, מקשיבים, רושמים, מקליטים, מסריטים.
אני עומד לפניהם, כשחקן על זמן שאול.
הנושא היום הנו החיים שלי לאורך ציר הזמן, כחלק אינטגרלי בחיי
הסובבים אותי.
אני משתף אותם בכך שאני מרגיש שעדיין לא הגעתי לשיא.
אני קיים ואמתחתי מלאה מטרות ממומשות, ישנן גם כאלה שעלי לצעוד
ולחקור על מנת שאוכל לממשן.
חלקם מרימים גבה, אני תוהה ביני לביני על מה התהייה.
לו הייתי מרגיש שהגעתי לשיא הייתי משועמם באדם.
כל אחד והשיא שלו, בפרשנותו.
השיא שלי ממתין לי.
יש לי עוד זמן.