[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מדמיינת אותנו הולכים ברחוב תל אביבי מתחת לירח הכמעט מלא
ואתה מחבק לי את המותן. פס כסוף ולח של התרגשות אהבים מתלפף
סביבך וסביבי, כורך אותנו זה בזו, כמו רומן עב כרס בלי סיום.
בעמוד התשעים וחמש, אתה אומר לי שאני יפה ומנשק אותי על
השפתיים, כמו שתמיד ייחלתי. אתה אומר לי שאתה שונא את תל אביב
אבל אתה אוהב אותי, כי את כל מה שיפה בעולם הזה, אתה מנמק,
כאילו שבכלל ביקשתי לדעת. רק תאהב אותי ותחשוב שאני יפה, ותגיד
לי, ותנשק אותי על השפתיים, אני חושבת לעצמי. אולי גם תגדיל
ותכניס את הלשון שלך לתוך הפה שלי, שהאהבה שלך תיגע לי
בשקדים.
כשהייתי קטנה, החבר הכי טוב שלי היה הסטרפטוקוקוס. מדי חודש או
חודשיים הוא היה מגיע לבקרני, מנפח את שקדיי ולא נותן לי לבלוע
מבלי שיכאב. חבר נאמן, אפשר להגיד, בלי לשקר אפילו. העניין הוא
שבגלל נאמנותו הרבה אלי, הרופאים תמיד ניסו לשכנע את אמא ואבא
שלי שצריך להוציא לי את השקדים. ואני, פחדנית שכמוני, רק שמעתי
ניתוח, שקדים, להוציא, כבר התחלתי לבכות. אני לא יודעת מה זה
היה בדיוק, אם הדמעות שלי או התרופפות היחסים שלי עם מר.סטרפ',
אבל מתישהו הפסיקו להציע ואני הפסקתי לבכות. נדמה שהכל בא על
מקומו בשלום, לפחות בגזרה הזו.
אנחנו הולכים ואתה מספר לי איך כשהיית קטן אהבת נורא לשחק
כדורגל, עד שנפצעת והיית צריך, כמו שפעם כבר אמרת לי: "לתלות
את הנעליים". אני מדמיינת אותך רץ באיזה מגרש כדורגל מעפן עם
קבוצה של ילדים שאוכלים אותך בלי מלח, גופך השחיפי מדלג
במהירות האור ואתה מכניס את הכדור לשער. בגלל שאתה כזה מוצלח,
וכל בעיטה שלך זה גול בטוח, הם עושים עמך חסד ולא תולים גם
אותך ככה, הפוך מהנעליים, אלא רק משלחים לעברך איזו קללה
עסיסית בסוף המשחק. זה בסדר, אתה כבר רגיל שזה ככה.
בכל אופן, אנחנו ממשיכים ללכת והעיניים שלי מנצנצות מהתרגשות
שקופה כזו שקיימת רק בסיפורים. אתה מעביר את האצבעות היבשות
והמתקלפות שלך בשיער שלי שחפפתי במיוחד בשבילך. הגבעות הכואבות
על הקרקפת שלי אומרות לך תודה ומשתחוות, אני מסתובבת אליך
ומנשקת כל פיסה של עור חשוף, מהחלק שבו הצוואר שלך מתחבר עם
הצווארון של חולצת המשבצות הגדולה והמכוערת של אבא שלך ועד
לקצה המצח. עכשיו מגיעה איזו שורה שאומרת שאתה הדבר הכי יפה
שראיתי בחיים.
הרומן מדפדף את עצמו לעמוד שלושת מאות חמישים, אנחנו לכודים
במיקרוקוסמוס שיצרנו לעצמנו. הולכים שבויים בקונספציה הרומנטית
היפה והמקולקלת את כל הדרך לעמוד ארבע מאות, שם מטר מלוכלך של
מי מזגנים תל אביביים מטפטף עלינו מתוך ענני המציאות.
כך הרומנים של הבודדים והנדכאים. מעשיות של תסבוכים שלובים אלה
באלה, דפוסים שמתעגלים ומתארכים ולא נשברים לעולם. אהבה בלתי
ממומשת, רומנטיקה גבולית או חד צדדית, ובעיקר הקרנות הדדיות של
כאבים מגוונים, עד שגשם של לכלוך מורח את התמונה ומכסה את
הכל.
ככה אתה ואני







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא אני פה...

פולני בסטרט אפ
מרגיע את אמא


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/16 6:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לינוי דורון

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה