אני והפרות של יראון    
באנו-כיתה י''א של יגור לעזור לקבוץ צעיר. הקבוץ הצעיר היה
יראון, אי שם במרומי הרי הגליל, לא רחוק מאביבים, דובב, מלכיה
ושאר שמות שלא אומרים דבר לרוב אזרחי ישראל. אבל בתנועה
הקבוצית היה נהוג לשלוח את הנערים והנערות בכיתות ט-י''ב לעזרה
לשבוע שבועיים בקיבוץ צעיר, במקרה של יגור - לקבוץ יראון.
התמקמנו בצריפים, שניים או שלושה חבר'ה בחדר -בצריף בן 4-5
חדרים, ושובצנו בסידור העבודה; לי נאמר שאני לוקחת מחר בבוקר
את עדר הפרות למרעה.
אני ופרות? החיות הגדולות הללו, שחורות, עושות קקי בכל מקום,
גדולות ממני פי כמה-אף שהייתי גם אז בחורה גבוהה וחסונה למדי,
נשמע לי מפחיד. אבל מה לא עושים בשביל מדינה?
כך שבבוקר המחרת לבשתי את בגדי החקי שלי, גרבתי גרבי עבודה
אפורות, נעלתי נעליים גבוהות -חלק אינטגרלי מבגדי פועלת
ישראלית צעירה וציונית והלכתי לרפת בבוקר בשעה היעודה.
ברפת קידם אותי הרפתן הוותיק, ואמר: קחי את המקל הזה, ולכי עם
העדר לחורשת התאנים, שם בגבעה ממול. הפרות אוהבות לאכול את
התאנים שנשרו והפכו לדבלים, את אלו שנשארו בענפים הנמוכים, ואת
העשב הצומח בין העצים.
איך אני עושה...
אל תדאגי, תזרזי אותן עם המקל בקריאות הי היא, ובנפנוף המקל,
ו...הן כבר תלכנה. הן מכירות את הדרך. הן עושות אותה כל יום.
מפוחדת אך נחושה יצאתי עם הפרות למרעה. בחיים לא נשארתי עם פרה
לבד. הכי הרבה צפיתי בהן דרך סורגי המתכת ברפת או בחצר שלהן,
חיות גדולות וכבדות, שחורות, נותנות חלב ובשר ועושות מו,
צועדות בתוך הזבל שלהן עצמן או רובצות בו...לועסות חציר או עשב
יבש, אוכלות תחמיץ מקליפות התפוזים, שהושארו לתסוס בבור מכוסה
לתקופת מה-מאכל תאווה מבוקש מאד על ידן. מווווווועדף בלשון
הפרות...איזה ריח נישא מהמאגר הזה...
הפרות נהרו שעטו קדימה אל הכביש היורד אל מחוץ לקבוץ, ואני
ביניהן ובעקבותיהן, תועה בדרכי החיים, תוהה... מה יהיה אם העדר
בן 45 הפרות יחליט לעשות מעשה, להתאגד סביבי ולומר לי בלשון
פרית: את לא מו-מו-מוצאת חן בעינינו, מו מו, ומה אם הן יחליטו
לנקום בי על כל העוולות שבני האדם נהגו בהן לאורך הדורות,
וינקמו בי על כל הסטייקים, ועל החלב הנגזל מהעגלים, ועל מירוצי
השוורים בספרד ועל...ואז, הן יאספו סביבי במעגל גדול, שחור,
כבד-הרבה טונות של פרות, ומאיים, כולן כאחת נגדי, קרניהן
שלופות וראשן מורכן, והן מתקרבות, מו, ומתקרבות...אמאלה...
הפרות לעומת זה, לא התייחסו כלל אלי, והחלו להתקדם מי לאיטה
ומי בריצה קלה, לעבר המטע המיוחל. כנראה שהכירו את הדרך ואני
נאלצת למהר ולרוץ אחריהן, מניפה את המקל כביכול באיום  על מי
שסטתה וירדה לצידי הכביש. כאילו שהייתי מעיזה באמת להשתמש
בו...
כשהגיעו אל הגבעה הצחיחה למדי, של סוף הקיץ, שבין עצי התאנה,
ואני, מתנשפת, אחריהן- רוב הפרי כבר יבש, חלקו נשר והיה לדבלים
על האדמה, בין הקוצים והחרולים שצמחו שם, - הפרות  התפזרו על
פני כל הגבעה לאיטן, נמשכות אל מאכל התאווה הזה. וגם אני עומדת
לי בין התאנים, נושמת לרווחה על כך שאיני מעניינת אותן כהוא
זה, ושואפת אוויר לרווחה לכמה דקות. להרגע.
אלמלא הייתי כל כך עצבנית אולי הייתי נהנית קצת...אחרי הכל,
מטע תאנים ובו עדיין תאנים בשלות ומתוקות...אף שכבר סוף
העונה...אני מתה על תאנים.
גם הפרות.
מציצה כל מספר דקות בשעון ומפללת שיבוא קץ לעינוי הזה. אמרו לי
עד 9, 9.30... עברה רבע שעה, עשרים דקות, הפרות בשלהן. לועסות
ומלחכות בשמחה...מתפזרות לאטן ומתפרשות על כל הגבעה ואני
חושבת: אצטרך  לרכז אותן, הנשק היחיד שלי הוא המקל, הנה אחת
מהן מתרחקת מהשאר יותר מדי, עד מעבר לגבעה; אני ממהרת בחשש
לשם, המוט הארוך בידי.... ומה אם היא תחליט לבעוט בי אם אתקרב
וארגיז אותה יותר מדי... הפרה הזו-זאת עם הכתם הלבן על המצח
-איזה גוש בשר כבד ועצום, אבל בלי הרבה מוח...אם היא מחליטה
להכנס בי...אני צריכה להזהר...
אז אני עומדת מהצד, די רחוק, ומנענעת את המקל. הפרה צוחקת עלי.

הזמן עובר בעצלתיים, הפרות פזורות להן בכל רחבי הגבעה ואני נעה
לצד ימין שלה, ולצד שמאל, ובין חשש שכל אחת תסתלק עוד הלאה,
הרחק ואולי תגיע עד לבנון ואני אכשל במשימתי-כלומר שמירה על
העדר, כבר ביום העבודה הראשון-עזרה לקבוץ צעיר-שלי  לבין החשש
ההפוך, שארגיז מי מהן, והיא תתקף בחמת זעם ותפנה את פניה
הזועמות אלי. תשפיל את סנטרה, תכוון  קרניה אלי, תאסוף את כל
500 הקילוגרמים שלה ותזנק עלי!!!! כמו הרפתן הוותיק, האומלל
ההוא מיגור שמצא כך את מותו ברפת...
9.30 ואני מחליטה שעכשיו מתחיל האיסוף,
השמש עכשיו מכה כבר בכל כוחה! יש להעיז את הפרות חזרה, לכיוון
הקבוץ במעלה הגבעה ממול. אני מסתובבת ימינה, מאגפת משמאל,
מנפנפת במקל...הפרות כמו פרות, זו מנפנפת בזנבה, מניעה ראשה
בסרוב ומגרשת אותי כמו שהיא מגרשת את הזבובים, זו נופחת נפיחה
גדולה, זו משחררת בהתקרבי קילוח שתן עבה, וממשיכה תוך כך בנחת
את הלעיסה. וזזה בכבדות אבל בצעד בוטח בכיוון לעץ הזה, ואחר כך
לעץ ההוא, ואני, רועדת מפחד אבל נחושה להצליח במשימה, מנסה
לאגף אותה...היא מרימה למעלה בהתרסה את זנבה, ומשחררת באיום
גוש חום ומעלה אדים של צואה מאחריה, שנופל ומתפזר סביב ומאיים
עלי: את לא מתקרבת כי אם תתקרבי...יש עוד הרבה מזה בבני מעי!
אני מנסה טקטיקה אחרת: לאיים במקל על הפרה הכי רחוקה, שנראית
רגועה יחסית. אולי האחרות יבואו בעקבותיה, מי יודע? היא צועדת
בכבדות בכיוון המיועד, תוך עצירה וליחוך על כל צעד איטי שני.
אני מזרזת את זו שבימינה... הצלחתי! הן זזות לאיטן בכיוון!
בתור יצור פציפיסטי למדי, להרביץ לפרה לא היה חלק מהמטען האישי
שלי. לא השתמשתי כמובן שום רגע במקל. ברור, שאני עם המקל פחדתי
מהן הרבה יותר מאשר הן פחדו ממני.
הן בכלל התעלמו ממני, הרועה הקטנה מהגיא!
מבחינתי, לזרז את כולן לכיוון הרצוי ולהדריכן לשם, היתה השעה
הכי ארוכה עד כה בחיי הקצרים!
אולי בגלל ההרגל או בגלל השמש שהתחילה ממש לקפוח, הגענו סוף
סוף לקבוץ המנומנם, הפרות ואני, לאחר שהן צעדו להן לאיטן במעלה
הכביש בנחת ובגעיה, שבעות ומרוצות, במסלול שהן כבר מכירות
מתמיד, כלומר לרפת שלהן. השתלבו במקומן, ואני...אני הודיתי לה'
על הנסיון שעמדתי בו. ושרדתי...
ביום השני עוד עשיתי את אותה מלאכה. הפעם נשברתי, נגשתי לקבוץ
לקרוא למישהו לעזור לי לכנס אותן. ובאותו ערב כבר אמרתי לסדרן
העבודה: ציונית וחלוצית ככל שאהיה, אני לא עושה את העבודה הזו
עוד יום. בשום אופן.
לדעתי זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי בנחישות על משהו. בשום אופן
לא אקח עוד פרות למרעה. כפי הנראה לא נועדנו זו לאלה...
למחרת שובצתי לעבוד בחדר האוכל-ליתר דיוק-במטבח. באותו יום
היתה באמת פרה-בצורת גולש-בצלחות של כל הסועדים. לא אכלתי.
מווווו