בפעם האחרונה שהם באו כבר לא היה לנו שום דבר אז נתנו להם את
אבא,
למחרת אמא תפסה את הרגלים ונעלמה, היא הבינה שבפעם הבאה זו
תהיה היא.
את סבא וסבתא כבר נתנו ממזמן עוד כשהיה לנו קצת אבל היה לנו
חבל אז נתנו אותם, הם גם ככה היו די חסרי תועלת.
לפעמים, אני חושב על העתיד ועל מה יהיה כשאני התבגר, האם
הילדים שלי גם יתנו אותי בסוף וכשאני חושב על זה לעומק אני
מבין שכנראה אותי יתנו כבר בהתחלה.
בהתחלה כשסבא וסבתא עוד היו בבית, אני זוכר שהם נכנסו אלינו,
אני חושב שזה היה בשביל לרשום כמה אנחנו ושאלתי את אמא, מי הם?
ואחרי שהם הלכו היא לחשה לי "הם אלו שנתנו את הילדים"
כילדים אף פעם לא שאלנו את עצמנו מה הם עושים עם ההורים, כנראה
שזה לא ענין אותנו יותר מדי הדבר היחידי שמעניין פה, זה איך לא
פוגשים אותם עוד פעם.
בכל פעם שהם נכנסו לבית הם תמיד הקפידו להשאיר לנו הרגשה שהם
לא לוקחים אלא אנחנו נותנים ותמיד השאירו סטיקר למקרר "תמיד
תהיה מהנותנים" או "אני איש של נתינה"
בעוד כמה שנים אולי עשרים כשהם יכנסו אלי הביתה אני יודע שאני
אתן את הילדים שלי כי אני איש של נתינה, תמיד חינכו אותי לזה,
אני חושב שזה מה שהם מנסים ללמד אותנו, תמיד לתת.