באותו ערב היה בחדשות משהו שכולם דיברו עליו, אני לא זוכר מה,
הכתב המשפטי על המסך דיבר ודיבר על בנקים ומניות ונדל"ן
ותאגידים וכל הזמן הדגיש שדפיקה בכזה סדר גודל, לא היתה כבר
הרבה זמן, וראו מישהו מעונב יוצא מבית המשפט והמצלמות רצות
אחריו כדי לשמוע אין-תגובה, אין-תגובה; צ'יקו שישב לידי הניח
את הבירה שלו, הוריד כאפה על השולחן ואמר, זהו זה, הוא החליט,
הוא עוזב הכול כדי להיות שודד ים בים הקריבי.
זה לא שאף אחד לא טרח להזיז את העיניים מהטלוויזיה אבל משהו
חשוב להגיד, לא היה לנו. מישהו אולי אמר "מה?" וצ'יקו בשלו:
"שמעת אותי. אני, נדב רומצ'יק המכונה צ'יקו, עוזב, ואני הולך
להיות שודד ים בקריביים ואם יש לכם שכל אתם באים איתי. מה
בדיוק יש לנו להפסיד פה? חוקים, חוקים, בכל מקום וכל הזמן
ובשביל מה? להכניס אותנו יותר ויותר עמוק לכיס של כאלה שאין
להם ביצים לקום ולהשיג בעצמם את מה שהם רוצים. תמשיכו לזחול
אחריהם אם אתם רוצים, אני אישית גמרתי לעבוד בשבילם."
"כמה הוא שתה?" שאל מישהו.
"תגידו עליי מה שבא לכם, אבל הנה ההבדל היחיד: הם דופקים את
אלה שאין להם כלום, ומשתמשים בחוק בשביל זה. אני הולך לדפוק
אותם בחזרה, בלי שום חוקים, רק עם הביצים שלי." הוא קם ותפס עם
היד שלו את המושא למקרה שמישהו צריך המחשה, מה שהיה קצת לא
בסדר אבל למה כבר אפשר לצפות משודד ים.
"אז הם מקבלים כל אחד, הא?" שאל מישהו. צ'יקו הביט בשקט על זה
שדיבר, הרים את הבירה שלו ואז הקול שלו נשמע שונה פתאום כשהוא
הזכיר לכל מי שצריך תזכורת שהוא בוגר שייטת 13, שהוא יוצא
להפלגות עם דוד שלו מאז שהיה ילד קטן, שהוא יודע כל מה שיש
לדעת בימינו על קשרים ומפרשים וניווט, ושהוא רואה שפה אין עם
מי לדבר אז היו שלום עכברי יבשה.
"ארררר." השמיע מישהו כשצ'יקו יצא, ומישהו אחר שאל: "זה משהו
חדש?"
"בערך."
"אנחנו צריכים ללכת להרגיע אותו?"
"סביר להניח."
"מישהו הולך לעשות את זה?"
"לא."

הפעם הבאה שראינו את צ'יקו היתה אחרי שנתיים, כשהוא חזר לארץ
לביקור. הוא היה שזוף, מכוסה בקעקועים, ועם רטייה על העין. "אל
תדאגו, העין שלי בסדר גמור." הוא אמר. "זה עניין שיווקי. אנשים
רואים את זה וזה מכניס אותם לעניינים. כשאתה נוחת על ספינה בים
גבוה אתה צריך לדפוק פוזה כדי שלא יעשו לך צרות. זה חלק
מהעניין." הוא הראה לנו מזכרות, צלקות, ופיזר כסף - המון כסף -
לכל עבר: "תכניס את הארנק שלך פנימה, הכול עליי אמרתי לך. זה
המעט שאני יכול לעשות. חיים של עבדים יש לכם. אמרתי לכם, שלא
תגידו שלא אמרתי לכם ללכת איתי כשיכולתם."
"אתה מסתובב עם הרבה כסף מזומן עליך." ציין מישהו.
"אין לך מושג, אחי. אין לך מושג. ואת הרוב אנחנו קוברים, וזה
סיפור שלם להסתיר את המיקום ולחזור למצוא את זה אחר כך בלי
שיחטפו לך את זה מהידיים. מה נראה לך, שאני מחזיק חשבונות בנק?
כרטיסי אשראי מועדון ממברס עם הטבות והנחות? פולדר השקעות? אתה
לא יודע איך הם רודפים אחריי, איך הם יושבים לנו על הראש שמה.
תופסים אותך, מענים לך את הצורה כמה חודשים, עושים משפט ראווה,
ותולים אותך להתייבש. מפעילים נגדנו את השיטות הכי נוראיות שהם
יכולים לדמיין, רק שחס וחלילה אנשים לא יתחילו לחשוב בעצמם,
אולי גם הם יכולים לחיות חופשיים."
פה צ'יקו עצר לרגע, ופתאום נראה רציני. "תראו, חבר'ה. בינינו.
בסוף יתפסו אותי. תופסים את כולם בסוף. זה משהו שאתה לומד
לחיות איתו כבר בהתחלה. אבל בנאדם צריך לחיות לפי המצפון שלו.
והמצפון שלי אומר לי,  שיש לי כל זכות לצאת במלחמה נגד העולם,
לפחות כמו מי שיש לו צבא של מאה אלף איש שלובשים קסדות ואוכלים
לוף. מי שלא יכול להבין את זה, חבל מאוד, אבל אין לי מה
להתווכח עם כאלה שמעדיפים שיזחילו אותם ויבעטו בהם כל החיים."
"טוב, עזבו אתכם מזה. איך גררתם אותי לדבר כל כך הרבה? שתו
משהו, יו-הו." והזמין עוד סיבוב בירות לכולם.
והוא שילם בזהב.

שלוש שנים אחר כך הם תלו את צ'יקו, בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה.
קיבלנו מכתב ושלושה מהחבר'ה התארגנו ונסעו לפורט-רויאל בשביל
המשפט. "המעצר שמה היה מלא, אז את צ'יקו ורוב הצוות שלו תקעו
במין כלובים כאלה שתולים בחוץ על עמודים גבוהים ומשאירים אותם
להתנדנד ברוח, ופעם בכמה ימים זורקים להם משהו לאכול. את
הפרוצדורה של המשפט הם מורחים כי הם מקווים שעד שיגיעו לזה,
כבר לא יישאר את מי לתלות וזה יחסוך להם זמן. כשהגענו, ישבנו
שמה ושני שומרים הכניסו את צ'יקו והוא נראה כמו שלד. אבל
תאמינו לי, חיוך גדול היה לו על הפנים."
"היה לו עורך-דין לפחות?"
"על מה אתה מדבר? זה שודדי-ים, אחי. בקושי היה משפט. שאלו אותו
מה יש לו להגיד שזה הוגן אני מניח, ולא ממש היה לו חוץ
מהשטויות הרגילות שהוא תמיד היה נואם לנו, רק שהוא דחס את זה
לחמש או שש מילים הפעם כי לא היה לו כוח לדבר, ואז שפטו אותו
למוות וזהו, פיניטו דה לה קומדיה. תלו אותו עם קהל של איזה
מאתיים איש ואחר כך תלו אותו עוד פעם במקום אחר עם שלט בתור
אזהרה לשודדי ים אחרים, הוא ושאר החבר'ה מהספינה שלו בשורה."

חשבתי על זה כמה חודשים לאחר מכן, כשהוצאתי מהמגירה את המכתב
האחרון של נדב רומצ'יק המכונה צ'יקו, אבל בטעות הנחתי אותו ליד
המנורה ואז פתאום הופיעו עליו סימנים בכתב סתרים - הוראות לאן
ללכת. אז הלכתי לשמה, פניתי ימינה בסלע הגדול והמשכתי ישר
בגבעה שנראית כמו גולגולת וחפרתי מתחת העץ השלישי ומצאתי את
המפה שהוא השאיר, המפה למקום שבו הוא קבר את רוב הזהב שהוא צבר
בכל התקופה שלו בשוד-ים. נראה לי שאני אצא לשם עוד מעט, לחפש
את המטמון.  אין לי מה להפסיד. ואני לוקח הרבה פחות צ'אנס ממה
שצ'יקו לקח.