הפייסבוק הציע לי לשתף זיכרון שאני לא רוצה לשתף
בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר, אני וחברים מהכיתה, בני שמונה
אחרי הלימודים מסתובבים ליד החנויות, קונים ארטיקים ומסטיקים
חם, מזיע, ואנחנו רדופים ועצבניים
הנעורים הם מפקד משוגע, אבל הילדות היא מלכת סאדו
מכונית עוצרת כשאנחנו הולכים במורד הכביש,
שני גברים
"ילד, מה אתה עושה כאן? למי אתה שייך?
למה אתה לא בבית-ספר? אולי תסתפר כבר?"
לא הבנו מה הוא רוצה, הוא עמד מחוץ למכונית ודיבר שטויות
מקניטות,
הנהג נשאר במכונית
"אתה, תכנס למכונית!"
לא רוצה
"לא רוצה, אה? אז בוא אתה."
וחבר שלנו לכיתה הלך בשקט ונכנס למכונית.
למחרת הוא לא היה בבית-הספר,
גם לא יום לאחר מכן
כשהוא הגיע הוא היה מרוחק, מנותק, ולא הבין מה מדברים אליו,
רק הביט סביבו במן מבט חלול כזה, כאילו הוא חזר ממסע ארוך
אחר-כך הוא לא בא יותר
אחר-כך הוא לא היה יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.