עברתי חמישים קילומטר בלי לראות כלום,
הפנים שלי היו מכוסות בבד שחור
הורידו אותי ליד החנייה, ואמרו לי עכשיו תלך ברגל לבד
הם נסעו משם, ואני לא ידעתי אם הם צוחקים
לעזאזל, הורדתי את הבד השחור וראיתי שאני באמצע שומקום,
על כביש שהולך לשומקום, באמצע שומקום,
רק אני ואיזו חנייה כי אולי היה פה משהו פעם
עשיתי סוויץ', ונכנסתי למסעדת הדרכים שפעם הייתה פה
הזמנתי מיץ תפוזים וקפה, ואמרתי שאני לא יכול לשלם
המוכר השמן והמשופם אמר שלא נורא, כי גם ככה אני לא מ-פה
ביקשתי בשקט סטייק וצ'יפס, לא האמנתי שהוא באמת יביא לי,
אבל הוא הביא
אפילו העמיד קטשופ ליד הצלחת, ובצלים חתוכים
אכלתי בשקט, וראיתי אנשים נכנסים ויוצאים
לא ידעתי איזו תקופה זו, אבל זה נראה לי כמו שנות השמונים
עכשיו אני בן שבע, או עשר, בתוך בית-ספר שאני לא מבין
והבית חם יתר על המידה, ואחרי הלימודים אני משחק עם חברים
בעפר
מישהו לקח אותי טרמפ לעיר כשהמוזיקה הייתה כל-כך שונה
המכונית הייתה גדולה וחורקת, והנסיעה חמה ולא נעימה
הוא דיבר הרבה, אבל לא הצלחתי לקלוט מילה
הוא לא היה מרוצה שאני מנותק, והרים כל הזמן את המשקפיים במעלה
אפו,
כחוש, חזק ועצבני
הנוף איבד את עצמו בדרך, הכול הפך אטי והלא-ממשי הפך לממשי,
המשכתי ברגל, המכונית המשיכה לנסוע, אבל בלעדיי, בזמן אחר
הגעתי לעיר, ולקחתי מונית הביתה. לא היה לי איך לשלם, הנהג צעק
עליי
הסתגרתי באמבטיה בבית שלי, והתכסיתי במים קרים
נכנסתי למיטה וישנתי
כשהתעוררתי לא ידעתי אם זה היה חלום.