לא בא לי ללכת.
אולי בא לי להישאר.
אולי בא לי טיפה לנוח על הסלע,אל מול הנוף.
אל מול משב הרוח.
יש ימים כאלה, ימים של מצב רוח.
היא אומרת : תנשום עמוק, תחייך, תחייה, אולי כדאי שתשכב קצת
לנוח.
ואני, אני כאן ,כבר ממזמן.
נושם נשימות עמוקות ,לא עמוקות. אולי קצת קטועות אולי בכלל
מהוססות.
השביל שהיה פעם ירוק ועכשיו הוא צהוב. האדמה שהיתה בוצית
התייבשה.
הבית שהיה פעם בית ועכשיו כבר לא.
אבא, הילדים שואלים, הילדים רוצים.
נדנדה שזזה לה סתם ככה ברוח ואישה שתולה כביסה.
לא בא לי ללכת, אולי בא לי להישאר.
אתה גם היית, אתה גם ישבת אתה גם הלכת ובגרת.
עיניה שואלות, עיניה מחפשות תשובה ואולי גם אשמה.
לך מכאן, לך משם .לך לאן שתלך.
יושב גם יושב, חושב ושואל, היכן הילדים היכן החיים.
בין לבין חוטף עוד תנומה, שואל עוד שאלה.
אני זז מכאן, אני זז לשם אבל לא רוצה ללכת רוצה להישאר.
יש ימים כאלה, ימים של שאלה, ימים של אין תשובה ימים של חוסר
ודאות.
אבא חכה, אבא עצור אל תלך תישאר!
אני רוצה להישאר ,לא בא לי ללכת לא בא לנדוד בא לי לסגור
ולעצור