אנחנו ימים ספורים לפני הפגישה שכנראה תטה את הכף, אולי באופן
סופי, אם אפשר בכלל לחזות סופיות של דברים שכאלה. ימים ספורים
לפני, ואני מרגישה כאילו הפגישה הראשונה הייתה כל כך מזמן.
נזכרת איך הרגשת לי אז, איך תפסתי אותך אחרת מהדמות שהתרקמה
בראשי בינתיים, וחושבת איך בעצם לא חלף כל כך הרבה זמן, ואיך
שרק משהו בזמן של המפגשים שלנו נמתח. זוכרת איך הבטת בי
כשישבנו על ספסל, אוחז את משקפייך, והמוטות - אחת בפה ואחת
ביד. זוכרת את ההשתהות הקצרה לפני שיצאת מהאוטו, ואיך בכל
מאודי רציתי שתחזור, שלא תלך אף פעם. ומה כל כך קסם לי בך, מה
כל כך ריגש? זוכרת היטב את הכנות הנקייה מהעמדות פנים, את איך
שהבנת כל רגש שתיארתי, ואיך הבנתי כל רגש שלך. תחושה של זהות
כל כך מושלמת לאדם שלא מכבר פגשתי. הרגשתי שאני פשוט אני, בלי
מאמץ.
ומה עכשיו? איך מוותרים על החיבור המופלא הזה, והאם הוא עדיין
קיים? מתחדד לי יותר ויותר שלא. אני חושבת שאני כבר לא יכולה
להיות אני בנוכחותו.