אני לא יודע מי קוראת לי ומאיפה היא קוראת לי. אולי מבחוץ,
אולי מחדר מדרגות, אולי מדירה אחרת. אולי אני שומע אותה בתוך
הראש ממחשבות שהיא משדרת, ומי זאת בכלל? אולי איזו אהובה שבכלל
שכחתי עם הזמן, אבל היא לא שכחה אותי. קוסאומו, את מי שכחתי?
בא אליי האיש הזה עם הארגזים, אמר צריך לסדר אותם טוב לפני
שייפלו. למה ייפלו? לאיפה ייפלו? לתהומות השכחה, הוא אמר. לא
ידעתי שמזרחי יודע ומכיר את המילים "תהומות השכחה"... זה בטח
מזרחי אינטליגנטי מאוד. בכל אופן, הוא גם משורר בשעות הפנאי,
אבל בשביל פרנסה הוא מרים ארגזים. דווקא הוא לא נראה חזק
במיוחד. האמת שהוא באמת לא חזק במיוחד, הוא מאוד התאמץ להרים
את הארגזים האלה, אבל הוא אמר שהם צריכים להיות פה. "מה יש
בארגזים האלה?" שאלתי אותו. "הזיכרונות שלך." הוא אמר. לא
ידעתי שיש לי זיכרונות, חשבתי ששכחתי הכול. אבל זה לא פלא, אם
הזיכרונות לא היו איתי, אלא בארגזים אי-שם. "איזה זיכרונות יש
שם?" "לא יודע," הוא אמר, "תחתום לי כאן, וכאן, וכאן,
וסלאמט'." הלך וגרר את הטנדר שלו מהרחוב שלי, ואני נשארתי עם
הזיכרונות שלי. טלפנתי לאשתי לשעבר, נפרדנו יפה. "מה את אומרת,
לפתוח?" שאלתי. "לא בטוחה," היא אמרה, "אולי יש שם דברים שאתה
לא רוצה לזכור. אתה יודע, דברים אפלים כאלה, או מעיקים." "אז
לא לפתוח?" "אני לא הייתי פותחת." היא אמרה. כיביתי את האור
והלכתי לישון, אבל שמעתי מישהי קוראת לי. "מומיייי...
מומיייייי...!" "מי זאת?" קראתי. "תיפתח ת'ארגז ותראה." "לא
פותח ארגזים." אמרתי. |