אני, אני, מתעלף בעטייה של שירה, ברדיו שלי
יש ספרים שאומרים הרבה, ויש ספרים שלא אומרים כלום
יש אנשים שמחליטים להגיד הרבה, ויש אנשים שמחליטים לברבר
על רגשות, שהם זיכרונות, יחד עם אירועים,
שתמיד קורים,
לכל אחד בכל מקום
הם תמיד אינטימיים ואישיים, ומדברים בנוסח שכולם מבינים
אבל על מה באמת הם מדברים?
אין אירועים שוליים, שממלאים את החללים, בין לבין
בין רגש למראה, בין אירוע למסקנה
זה נשכח בשטף ההבנה
אולי במקום לכתוב חיים, לחיות חיים, וזה בדיוק מה שהם עושים
אבל הדיווחים הם רק רסיסים
לכן הוא כותב מה המוזיקה ברקע,
איך נראה החדר ומה הוא לובש,
ואם הוא חזר ממקלחת
והיא מודיעה לעולם שהיא מאוד מתגעגעת, אבל למי ולמה
זה מאוד משנה, כי זה החיים,
אבל משום מה כולם מנסים להיות דומים
ונדמה כמעט שכמה אחדים אומרים את כל מאות אלפי הדברים
כולם רואים אותם סרטים, ומאזינים לאותם שירים,
ככה שהעולם הפנימי מתוכנת על אותם נושאים, באותה הצורה,
ולא משנה שהם בני-אדם לגמרי שונים, עם עיסוקים, חברים וחיים
אחרים
כולם למדו בגן ובבית-הספר את אותם הדברים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.