כל יום אני מוצא את עצמי מת רק לרגע
אני פותח חלון ונותן ליקום להיכנס
מלקק טיפות מתוקות מסורגי הברזל, אני כלוא
יש לי סוכריות מתלקקות
היו לי ספקות בנוגע לעצמי, לא עוד
השמיים הם הגבול בכל מה שנוגע לתעופה עצמית
נפל לי הקרמבו, תביאו לי אותו
נפלתי משמיים חיוורים לתוך גנים גדולים
הקיפו אותי מלא-מלא פרחים
יד נעלמת אחזה בי בצוואר,
והרימה אותי לגבהים מאוד גבוהים
הגשם עוד מעט מתחיל לרדת,
יהיה פה רטוב
אבל לי יש מטרייה, נה!
לי יש מטרייה, ולכם לא!
יש לי טלוויזיה אלימה, אבל אני אוהב אותה,
היא קונה לי שוקו ולחמנייה כל בוקר לפני התפילה
טוב היה אם השמיים היו הגבול,
אבל הם לא,
כי יש את משמר הגבול
הילדים עפים כל-כך גבוה
כמו עפיפונים בשמיים
השדיים שלה מחודדים והרגליים שלה ארוכות
יש לה ילדים עם אופניים שבורות
כל יום באותה השעה,
היא יושבת לבדה בגינה,
ומחוררת לטלפון את הצורה
"הלוואי והייתי יונה"
מילים כדרבנות יורות צרורות,
מפציצות
טוב לה טוב להיות רעה,
לזיין את אימ-אימא ש'ך
כמו שהיא - מכשפה
היא סופרת את כל המזלגות
כדי לנעוץ אותן בתחת של הגברים
יש לה יום-יום חג, ויש לה חג יום-יום,
וגם לי יש יום-יום חג, הללויה.

"אם גבינת עזים עושים מעזים,
ממה עושים צמר סקוטי משובח?
ושמן תינוקות?
ונעלי נשים?
מה, נעלי נשים עושים מנשים?"