לעתים
אני מקנא בכל חיה
מסוג אדם.
בעיוור שלא רואה
סכינו של שוחט
חותך צווארם של
תינוקות.
בחרש
שלא שומע זעקות
אחרונות של
קורבנות,
חרחורי גסיסתם של
נרצחים.
בתתרן
שריח מוות לא מגיע
לאפו
משברי עולמות
מתבשלים
בסירים מהבילים
מצחנת גופות.
באילם
שיכול לשתוק
פני הדם שנשפך
בריש גלי,
בראש חוצות,
בתוככי בית מטבחיים,
מאחורי חומות גבוהות.
באיש שלא חש
בלב שחדל לפעום
ממכת פטישו של
שוחט
שהלם בראשו של
עגל
שכה רצה לחיות.
באיש שלא הרגיש
טעמו של דם
שנמזג לכוסיות -
לחיים!
לעתים
אני מקנא במתים
שלא רואים
לא שומעים
לא מדברים
המה עולם אנושי
כולו. |
