עוד גן זכרון, אני חושב לעצמי ומבקש לשכוח. שִכחה, כשמבקשים
אותה, היא הדבר המסובך ביותר. בכינו בְּשקט, כיאה לשעת לילה.
הליכתהּ הייתה אווזית.
התיימרתי לעורר עליצות מסויימת בהזכירי את 'חזרת התזמורת'
שביים פלִינִי. את חגיגת הדמויות, את הדיאלקטיקה שאין בה אלא
אהדה סמויה, כבוד ושותפות גורל. לוּ יכולתי להסתנן אל תוך
הסרט. ניסיתי לשווא לפאר את כלי הנגינה דווקא ביכולתם
האבסולוטית לשתוק. ציירתי מילה במילה את המעשנים המסלסלים
אנרכיה מבעד לשיפתותיהם, את אותו נגן קלרינט שברירי הנרגש
משידור משחק כדורגל בטרנזיסטור ישן, את דרך הצלילים להעניק
אהבה.
"אצלנו," אמרה, "כשהנשפנים נאלצים להמתין מאתיים תיבות, הם
שולפים מהתיק עיתון."
פסענו אט. משק כנפיים הזכיר לי מהי השתדלות.
"אני גרה ממש כאן," הצביעה יעל בעדינות.
הסתקרנתי אל שבקצה אצבעה. שורות מרפסות עמדו שם, תלויות, מנסות
להציץ מבעד לסבך חוטי חשמל וברושים, מתחרות על תשומת לבי.
"זו היתה דירתה של סבתי, אהבתי אותה מאוד. שתים-עשרה שנים אני
גרה פה. חשבתי לעבור דירה, אולי רק לשפץ."
חייכתי. מצחיקים אותי תמיד נסיונותיהם החוזרים ונשנים של כמוני
וכמוה לכפות חשיבה על תהליכי התחדשות, לשקול בעדם ונגדם, לביית
את הפראי שבהם.
עצרתי, מביט סביב, מסוחרר מניחוח היסמין.
"מעולם לא הגעתי לפינה זו של הגן," אמרה בפליאה, מהדקת את
השָׁל.
שתים-עשרה שנים נדרשות לו לְאדם לחצות שלושה אוקיינוסים וארבע
יבשות, או לפחות לכתוב על כך ספר. גן הזכרון תָחום בין הרחובות
ביאליק ואחד העם.
התישבנו תחת עץ רזה שגזעו משוּפע, יד נגעה בְּיָרֵך. שוב אינני
מאוהב.
מתוך: "אלבום הסיפורים הקצרים של הוצאת סער" |