בבוקר ערפילי עם סיכוי סביר לגשם נולד איש אחד. הוא גדל בדירה
בגודל 80 מ"ר בשכונה שקטה ורגילה של בניינים בעלי שלוש קומות,
באחת הערים הגדולות במדינה. כשהתבגר וסיים את בית הספר התיכון
הלך ללמוד באוניברסיטה את התואר שכל החברים שלו המליצו לו.
המוטו שהוליך אותו בכל צעד ושעל היה: 'בלי הפתעות. ואם כבר
הפתעה אז במידה'. זאת אומרת, הוא נהנה מהפתעות, כמו כל אחד-
אבל במידה הנכונה. הרי אף אחד לא מחפש איזו הרפתקה שתשנה את כל
מסלול חייו.
בצהריים מעוננים עם סיכוי קלוש לשמש, בתור לקפיטריה של
האוניברסיטה, סטודנטית ביקשה ממנו שיחת טלפון. היא לא מוצאת את
הנייד שלה, הוא כנראה עמוק בתוך התיק. כמובן שבלי היסוס הושיט
לה את שלו. לא כל יום מזדמן לאדם לשחק את משבצת אביר. לאחר כמה
צלצולים הצליחה למצוא את הנייד שלה, חייכה חיוך לאות תודה
והלכה לה לדרכה.
עוד באותו ערב שלח למספר שלה הודעה. הציע לה לצאת איתו, הרי זו
דרך שנונה במיוחד להתחיל עם בחורה. וחוץ מזה במקרה הכי גרוע
היא תסרב.
כעבור שנתיים, בדירה המשותפת שלהם בתוככי הכרך הגדול במדינה-
היכן שהצעירים והנכונים גרים- הכין לה ארוחה רומנטית ובסופה
כרע על ברך והגיש לה בהכנעה מאושרת את הטבעת המיוחלת. כל כך
הרבה זמן תכנן את ההצעה, ועכשיו רק נותר לה לצעוק בקול גדול
'כן!'.
היא סירבה.
חשבתי על זה, היא אמרה לו, ואני לא מוכנה להיות שייכת לך או
שתהיה אתה שייך לי. אני עוד לא מוכנה. יש לי עוד חיים שלמים
לחיות והמחשבה של להיות כבולה לאדם אחד בלתי נסבלת בעיניי. אני
מצטערת זה לא משהו אישי, אם כבר להתחתן אז עם מישהו כמוך. אני
אוהבת אותך. נראה לי.
אמרה והלכה, ולאחר כמה ימים גם חפציה נעלמו מהדירה. נשאר רק
הריח, אבל גם הוא הלך והתפוגג.
באחר צהריים חמים באופן סביל, ישב האיש בדירתו שמספיקה לשניים
בקושי וחונקת עוד יותר לאחד, ישב וחשב.
למה התכוונה כשאמרה לא מוכנה להיות שלי. ישנם מאות מיליוני
זוגות בעולם שהוא שלה והיא שלו. למה לא. למה דווקא אני נפלתי
על אחת כזאת. היא יודעת שאני לא אוהב הפתעות גדולות מדי. הכל
צריך להיות במידה.

המחשבות חלפו בראשו ושקעו לתוך הבטן. מחשבה ועוד מחשבה ועוד
אחת אחריה.
ישנם הרבה דברים שהם שלי בעולם, והיה נחמד אילו הייתה מצטרפת
לרשימה איזו רעיה חמדמדה. הנה- יושב אני על כיסא, והכיסא שלי
הוא! צופה אני במסך הטלוויזיה, והמסך אף הוא שייך לי! החולצה
שלבשתי בבוקר נקנתה בכספי שלי! כל כך הרבה דברים נמצאים
בבעלותי, מדוע לא היא?
באחר הצהריים החמים באופן סביל הזה, הזיל האיש דמעה לראשונה
מזה שנים.

כשאני חושב על זה קצת, הכיסא שישבני דבוק אליו אינו שלי
לחלוטין. כלומר, אני רכשתי אותו- אבל האם הוא שלי? כיסא הוא
חפץ, הוא דומם. אני בוחר להתיישב עליו, אין הוא בוחר לתת לי
להניח את גופי העייף על משטחו. הכיסא משפיע עליי יותר משאני
משפיע עליו! אז מי משנינו נמצא בשליטה?
לאחר מחשבה מרובה ומאומצת, שנמתחה כחוט של משי המחבר בין שעת
הדמדומים לשקיעה, הגיע האיש למסקנה שנראתה לו נכונה מספיק.
חפצים אינם באמת בבעלותי. אמנם אני מחזיק בהם, אבל כל עוד הקשר
ביני ובין הדבר שבבעלותי הוא רק ביצוע פעולות מכאניות, הם אינם
שלי לחלוטין. למען האמת, הם שייכים יותר לאדם או למכונה שייצרו
אותם, וגם אז אין זו בעלות מוחלטת.
כדי שמשהו יהיה שייך לי הקשר בינינו חייב להיות דינאמי ונתון
לשינוי. הכיסא יכול לגרום למצבי להשתנות, למשל לתת לרגליי
הדואבות ולגבי המתעקם מנוחה. לתת לנפשי רגע של שקט. אני אינני
יכול לשנות את מצבו אלא אם כן אפרק אותו לחתיכות. וגם אם אפרק
אותו, נראה לי שהשינוי יורגש בעיקר אצלי. כי הרי מהי הרגשת
שייכות אם הדבר שאתה בעליו אינו מודע לכך?

הגיע האיש למסקנה זאת ונבהל.
אם הכיסא איננו שלי, אזי גם מסך הטלוויזיה, וכך גם החולצה,
וכך גם המיטה והסדינים והמגבות והאסלה והספה והמנורות! אפילו
קירות הדירה אינם שלי, שלא לדבר על הרצפה, או על הכסף שאצלי
בכיס!  
במשך שעות התהלך בדירתו הקטנה בכרך הכי גדול במדינה, איש אחד
פצפון ששונא הפתעות גדולות מדי. סביבו החיים ממשיכים ונדמה לו
שרק במוח שלו המחשבות קודחות.
למחרת בבוקר התרומם ממיטתו בקשיחות, צחצח שיניים, אכל לחם עם
גבינה, שתה כוס קפה, התלבש ונכנס למכונית שעד אתמול אחר
הצהריים חשב שהיא שלו.
נכנס והחל לנסוע, בלי לדעת בדיוק לאן. בלבו השתוקק למצוא דבר
אחד בעולם שיהיה שייך אך ורק  לו.
המכונית נעצרה בחניון של שדה התעופה. בזריזות ניגש לעמדת מכירת
הכרטיסים וביקש כרטיס לכיוון אחד לארץ רחוקה ובלתי נודעת.
במטוס חשב לעצמו שגם המדינה שלו היא לא באמת שלו, ואדמה לא
יכולה שייכת למישהו מסוים. אם כבר, חשב, אנחנו שייכים לאדמה.
הרצון של בני האדם לנכס לעצמם חלקות אדמה, לסחור בהן ואפילו
למות למענן נראה לו לפתע מגוחך.
המחשבה האחרונה שלו לפני שנרדם הייתה שמעולם לא הרגיש בודד כל
כך, אינדיבידואל עד כאב בעולם שבו כל אחד נולד יחיד ומיוחד ומת
גלמוד.
בעיר הבירה של הארץ הרחוקה ניגש אל נהג מונית וביקש ממנו שייקח
אותו אל המנזר הקרוב ביותר. הנהג הנהן ובשתיקה החל לנסוע.
כשעה מאוחר יותר עצר מול בנית נמוך צר וארוך שנראה כאילו עמד
בנקודה הזו מאות שנים. בחשש מסוים לקח האיש את כבודתו ונכנס.

חלפה שנה והאיש עשה את הדרך לכיוון ההפוך. הוא היה אותו איש,
רק ללא שיער. בגדיו היו מדי מנזר פשוטים ומבטו היה שליו.
המונית כבר חיכתה לו בחוץ.
בנסיעה לשדה התעופה התבונן האיש פנימה ובדק מה נשתנה. כתלי
המנזר העניקו לו עולם מוגן ועשיר בו כל אדם מתעסק בעצמו. במנזר
ניסה ללמוד מדוע הוא חי, ואם כבר מדוע אז גם כיצד. הוא נותר
חסר תשובה. צנועים היו החיים שם, והאנשים שם צנועים אף יותר,
ואף אחד מהנזירים והמורים לא חשב שבתוכו נמצאת התשובה לשאלות
הגדולות של החיים. עליו לגלות אותן בעצמו.
כשכמעט הגיעו לשדה התעופה סיכם האיש בינו ובין עצמו במשפט את
התקופה.
אמנם לא למדתי מה שייך לי, או מדוע מגיע לי שמשהו יהיה שייך
לי, אבל למדתי שאפילו אני עצמי אינני שייך לי. שייך אני לאדמה
ולשמש שמאפשרות את קיומי בעולם, ואת כל מעשיי צריך אני לכוון
בשבילן. ואם יש אלוהים, שייך אני אליו.
אבל אינני יודע מה השמש והאדמה רוצות. כנראה שלעולם לא אדע.
ואולי אין טעם גם לנסות ולגלות. אולי אין טעם.
אם כך למדתי שחפצים אינם באמת שלי, לא הכיסא ולא הדירה. ובני
אדם אינם יכולים להיות ברשותי, לא רעייתי ואף לא אנוכי.

כעבור חודש חזר לדירתו, הניח את המזוודות במסודר ליד הספה, אכל
תפוח ושתה כוס מים. כשסיים עלה במדרגות עד לגג הבניין. היה זה
בוקר ערפילי עם סיכוי סביר לגשם.
החיים מתאפיינים בחוסר ייחוד. זה לא טוב או רע- המצב הוא כזה
ואין צורך להציג אותו כאחר.
האיש פשט את בגדיו מהראשון עד האחרון עד שרק שערותיו נשארו לו
לכסותו. במבט מפוכח וחסר כל מבע הביט על השמש השקרנית והדמומה
שגידלה אותו. היא סנוורה אותו אבל לא יותר מדי. לאחר מכן השפיל
מבט אל עבר האדמה הכבדה והשתקנית ששכבה מתחתיו. הרים רגל מהססת
אל עבר המעקה, ורגל בוטחת מייד אחריה. 'שלי, שלך, למה צריך
להתעסק בזה בכלל'. חשב מחשבה זו וקפץ.

גופו נע במהירות אל עבר הקרקע אך מחשבתו נעה מהר אף יותר.
במוחו חלפו כל אותם זיכרונות קטנים שנצרבים בתודעה ללא שום
סיבה נראית לעין וכל אותם חלומות שחלם בלילות ארוכים.
זיכרונות, חלומות ומחשבות. כולם שלי וכולם משפיעים עליי. הם,
הם שייכים לי! מלווים אותי אל כל מקום שאצעד, מועלים מתהומות
נפשי בשנייה, וחוזרים ונעלמים במחי יד!
וככל שהתקרב לאדמה, הרגיש שגופו נהיה קל יותר למרות כח המשיכה
שהפעיל את מלוא כובדו.
וככל שהתקרב לאדמה, הזיכרונות והחלומות והמחשבות התערבבו אלו
באלו ושטפו את כל כולו בסערה. לרגע אחד רצה כבר להגיע, לחזור
לחיק האדמה ולשמש ולהשתייך אליהן, ורגע אחרי לעלות אל הגג.
זיכרון נוסף צף בזיכרונו- הוא עומד על הגג לפני כמה שניות
ובוחן את הסביבה שלו.
'אין דבר ששייך לי באמת חוץ מהזיכרונות, החלומות והמחשבות שלי.
הכל כבר היה קיים לפניי- או שיהיה קיים גם אחריי.  אין דבר
אמיתי פרט להם. כל השאר מיטנף במגע עם המציאות. רק הם האוצר
שלי, רק הם משפיעים עליי ומושפעים ממני ולמרות זאת רק בבעלותי
הם. טהורים וזכים כמו ברגע שיצרתי אותם ועם זאת משתנים. כל כך
שלי הם שימותו יחד איתי.

המחשבה האחרונה שחשב הייתה שהרגעים שחלפו מאז שקפץ מהבניין היו
הזמן האמיתי ביותר בחייו.  
היה זה בוקר ערפילי עם סיכוי סביר לגשם. שום דבר מפתיע.
האיש חזר לאדמה שהיה שייך לה בחיוך, והשמש המשיכה לזרוח
בשמיים.
וזה כל מה שחשוב.