עוד פקק לקראת צומת שום-מקום...
שיר ישן מתנגן ברדיו, מדליק עוד סיגריה, חונק דמעות אשר עולות
במעלה הגרון.
יודע ששוב לא אראה אותך, גם היום... במשך העשרים שנים
האחרונים!
הזכרון מליל אמש כבר בן עשרים שנה, ועדיין טרי כאילו היה רק
לפני שתי דקות.
מעריץ את גופך הלבן, העירום... מדליק עוד סיגריה.
מכונית אדומה חותכת אותי בכביש, כמו סכין חדה, כמו הפרידה שלך
ממני... חד!
הדמעות כבר לא עוצרות עצמן, מתגלגלות על לחי שחומה, מזוקנת.
הזמר מהרדיו, קולו דועך ונעלם, וזכרון נעשה יותר מוחשי.
אני ישן ואת קמה לשוד שלך, מבלי לחשוב על התוצאה הסופית.
רצית להעניק לי עולם, אך לא השכלת להבין כי את כל עולמי.
מתעורר, את כבר לא שם!
שומע מהומה ברחוב, יורד מבנין נטוש, שומע את סיפורי ההמון,
"היא שדדה, שוב"...
רץ למשטרה בכל כוחי, בשארית נשימה אומר לשוטר "היא לא אשמה, זה
אני"!
ואת כבר בדרכך לבית חולים גהה...
שוכב על מזרון בבנין נטוש, בוכה, מדליק סיגריה, בוכה...
נעלמת...
הותרת רק זכרון של ליל אמש...
הכאב היה חד, מפלח בבשר הטרי.
שומע קול סירנה...
חכי לי רגע, אני עוד מעט מגיע.

פרמדיק שולף גופה מהריסות מכונית, ברדיו מתנגן לו שיר אהבה
ישן...
"הוא כ"כ זקן" הוא אומר.
"רק בן ארבעים" היא אומרת.
"נראה יותר".
"רואים עליו שהוא עבר הרבה".

השם מוכר לי, חושב השוטר בעודו מנסה להזכר מאין.
"זה לא הבחור מהשוד לפני עשרים שנה?" שואל היומנאי מתחנת
המשטרה.

"סיבת המוות אינה ידועה" כותב הפתולוג בדוח הפטירה, "אומנם
העצמות שבורות מהתאונה, אך הלב כבר העלה עובש בשבריו"

אני מחייך לעצמי, מחפש את קופסאת בסיגריות בכיסי, ונזכר שאין
לי כיסים.
הכאב, כבר לא חד כמקודם...
רק זכרון מליל אמש שלפני עשרים שנה מחזיק אותי שלם.
עוד מעט גם זה יעלם...
ואני? מנסה להאחז בזכרון ממך שלא ילך לאיבוד, כאילו חיי תלויים
בזכרון הזה!
"אני לא רוצה לשכוח אותה" אני אומר לדמות אשר מלווה אותי.
"אל תדאג, אתה לא תשכח, ואולי גם תראה אותה" אומרת הדמות
ומסתובבת אלי בחיוך החושף שיניים לבנות ומבריקות עד סינוור
"אתה עוד תראה אותה".

אני מזיז יד, כל הגוף כואב לי!
"אלוהים אדירים" צועקת הסניטרית בבית החולים "הוא זז, המת
זז!"
"לא יכול להיות" אומר הסניטר המלווה "הפתולוג כבר קבע מוות".
"נשבעת לך"
הוא מרים את הסדין, רק בשביל להוכיח לה שהגופה לא יכולה לחזור
לחיים אחרי הנתיחה.
בעיניים עצומות, מסתנוור מהאור אשר הגיע לעפעפיי בפתאומיות,
מזיז יד שוב, מנסה לפקוח עיניים, שומע קולות צרחות מבוהלות
וצעדי ריצה מתרחקים.
למה אני חי? לא מגיע לי לחיות! אני חושב לעצמי בדרך למחלקת
טיפול נמרץ...
הוא היה מת לגמרי, נשבעת לך, תראי את הצלקות של הנתיחה, אפילו
הצנצנת אשר החזיקה את אבריו הפנימיים פתאום ריקה... אני לא
מבינה כלום,  זה נס!
אני שומע שיחה בין שתי אחיות.
"אפשר סיגריה?" אני אומר בקול סדוק וכואב, ושומע נפילה, המפגש
בין גוף אדם לריצפה.