אני מתבשל בתוך תנור בתוך סיר על חום גבוה. ילדים מתרוצצים
סביבי,
מחכים לאכול אותי. אני מתקלף מ-כל השכבות כמו בצל, והופך לפרי
עירום.
השמש הגדולה באופק שורפת אותי, ענקים תוקעים בי מזלגות.
שמיים גדולים בתוך ענן, אני צף מכאן.
לא רואה כבר בעיניים מרוב כאב ובכי, מזיע דמעות.
שיקולים לכאן וכאן נמחקים, נותרת רק הישרדות.
אם אני נגמר, אני עושה את זה בטוב, בלי צרחות ואנקות שאפשר
לשמוע.
שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון.
רק אתמול הייתי פרח פרא עם פרחים כמוני פזורים בשדה. ואז באו
הכאבים,
השמש הכתה, זה היה קשה. מלאך המוות פשט על השדה והחל לקצור
באכזריות במגל.
ראיתי אש בעיניים, וזה לא נגמר. שדות עלו באש, ואני פרח אומלל.

מקוצץ, נאכל, מ-כל שבריר של יופי ואנושיות.
נזרק לתוך פח הזבל של החיים, לתוך כבשן בסיר, לתוך גיהינום עלי
אדמות.
אז תגידו לי, איך זה בא בטוב? כשאי-אפשר להחלים מ-כל הצלקות.
תגידו לי,
איך אפשר להיות? כשהסכין המתהפכת עדיין נעוצה בבטני.
אני ילד טוב בסך הכול. המפלצת עשתה אותי לא אנושי.

אני קם בבוקר, וזה בוקר אומלל. השמש בעיניים, והכול בבלגן.
מאשימים אותי על דברים שאין לי בהם נגיעה.
מחפשים אותי אפילו שאני לא נמצא. וכל היום כולו העולם כמרקחה,

זורק עליי את כל החטאים וכל מה שקרה.
ואני אילם, אני לא מדבר. וקל להאשים את מי שפשוט וויתר.