היה היו שלושה תלמידים: שי, מאור וכריסטינה. היה היה גם מורה.
הם נפגשו לראשונה בתחילת כיתה י', הוא היה בן ארבעים, הם בני
שש-עשרה. כשנפגשו בפעם השביעית בערך, זכו שי, מאור וכריסטינה
לכינויים הבאים, בהתאמה: "צ'אנס אחרון", "חשבתי ש" ו"אני
רק". לשמחתו של אותו מורה, כינויים אלו התחבבו מיד על שלושתם,
כמו גם על שאר תלמידי הכיתה. בעת קריאת שמות בתחילת השיעור, או
בעת הפניית שאלה אל התלמידים, הקפיד המורה, תוך חיוך רחב
ואהבה, להשתמש באותם כינויים. שי, מאור וכריסטינה זכו למעמד
מיוחד, המדגיש בהומור ובסובלנות את אופי התנהלותם ומשווה לו
אפילו גוון מסוים של גיבורים עלילתיים.
הערה: סביר להניח שכל מי שאי פעם פגש בני נוער בסיטואציה שבה
הם נדרשים למחוייבויות (שבדרך כלל גם תחומות בזמנים), מבין
שאמנם כינויים אלו הינם פרי המצאתו של אותו מורה עבור אותה
שלישיה, אך משקפים תופעה בעלת היקף נרחב הרבה יותר - "מה כבר
יקרה אם תוותר לי רק הפעם?", "זה לא כזה קריטי", או אם לדייק:
תופעת ה-"אבל רק שכחתי מינוס".
במהלך הפגישות הבאות, שלושת הגיבורים אמנם נהנו ממעמדם הפואטי
ומאור הזרקורים, אך בד בבד, תחת אותו זרקור, לא יכלו להמשיך
להתעלם מאופן התנהלותם, והחלו להקדיש מעט יותר תשומת לב
לאיחורים, אי-הבנות, פספוסים או כל סוג אחר של אדישות, חוסר
ריכוז והתנערות מאחריות. המורה השיג את מטרתו - העלאת המודעות
של תלמידיו לאופן התנהלותם ולמשמעויות העומדות מאחוריו - או
לפחות כך חשב, עד אותו אחר צהריים. השעה היתה 15:27, כולם כבר
עייפים, ובכל זאת, צריך לדעת איך גוזרים פונקצית שורש. מחשבות
התלמידים מתרוצצות, מבטיהם נעים בין ריצוד לבהייה.
"בואו תהיו איתי עכשיו, זה קריטי".
"כן, כן, אצלך הכל קריטי", אמר "חשבתי ש", ובמובן מסויים גם
צדק.
שאר הכיתה גיחכה, ואין ספק שרובם ככולם עמדו מאחוריו. לאט
ובזהירות (כפי שיש ללמד גזירת פונקצית שורש), הסביר בכל זאת
המורה, אך בעיקר לעצמו. השילוב של עייפות, עם פעולות מתמטיות
שמצלולן מזכיר צמחים, אדמה ושיעורי יצירה, הכריע את הכף. הדבר
חזר על עצמו מספר פעמים, וככל שגבר הגיחוך, כך קַטְנה האמונה.
בכל אותה תקופה סבל המורה מנדודי שינה, בנסיונו לדייק את
האבחנה בין "קריטי" ל"לא קריטי" ולנסח תשובה לשאלה: "מה בכל
זאת קריטי עבורם?"
בבוקר חורפי אחד, התעורר וכתב את הקטע הבא:


אבל רק שכחתי מינוס

דום לב הוא קריטי!  עישון סיגריות במקום אסור לעישון - קריטי?
ואז אתה לא נותן זכות קדימה במעבר חצייה, כי אמנם לך זה לא
קריטי, אבל אתה מקווה שלזה שאחריך זה יהיה לפחות מעט קריטי...
ואז אתה מאחר לשיעור, כי לא אכפת לך שהמורה ישב ותכנן את
השיעור לפרטי פרטיו, כלומר זה חשוב אבל לא קריטי.
ואז אתה מסנן בפלאפון מישהו, אחרי שהבטחת לו שתחזור אליו. הוא
מקלל אותך בלב, בשקט בשקט, אבל אתה לא שומע ולכן זה לא ממש
קריטי. אגב, ברגע זה הוא כבר קצת פחות סובלני כלפי הסובבים
אותו, אבל לא באופן קריטי.
ואז אתה מתפרץ לדבריו של חברך. אם היה לו משהו חשוב לומר - הוא
בטח יאמר אותו שוב, ואם לא, אז ברור שזה לא קריטי...
ואז אתה מפקיע מחירים בסופרמרקט, אבל לא באופן קריטי.
ואז אתה עוקף מישהו בתור לקופה, כי זה באמת לא קריטי.
ואז אתה דופק למישהו את האוטו ביציאה מהחנייה, ועוצר לשנייה,
ואומר לעצמך "חבל, אבל לא קריטי," ונוסע לעבודה כי זה
קריטי!
ואז אתה לא עוצר בתמרור עצור ודורס מישהו למוות.
כואב לך קצת בלב, אבל לא באופן קריטי. כלומר, הוא עדיין פועם.
ואז לאט לאט, אחרי כמה סיגריות, כל מה שהיה קריטי כבר לא כל כך
קריטי. איזה מזל!

האם להקריאו בפני התלמידים? מתי להקריאו? זה קריטי?
תחושת הבטן אמרה לו "כן", הלב פעם "זה נכון", הפחד תירץ "חכה
רגע, זה לא קריטי". לאחר כחודש, כשהשעה שוב היתה 15:27 וכולם
כבר היו עייפים, שלף המורה את הדף המקופל ואמר: "הקטע הבא נכתב
בהשראתכם, בואו תהיו איתי עכשיו, זה קריטי". הוא הקריא את
הכתוב בנינוחות, ברהיטות ובדרמטיות הנחוצה. ומי לא אוהב להקשיב
לדברים שנכתבו בהשראתו?
השתררה דממה. "אני רק" לא נרתעה מהציניות שבין המילים
ומחדותן, ואמרה: "וואו, זה ממש נכון". "צ'אנס אחרון" הסכימה
איתה. יונתן ביקש עותק בכדי שיוכל להקריא לשאר תלמידי הכיתה,
שלא נכחו באותו יום.
"אני רוצה לדבר איתכם רגע על גבולות", ביקש המורה. הם הקשיבו.
לא גזרו כלום ולא עקרו כלום, לא חיפשו תשובות אלא דנו בשאלות -
איפה הגבול שממנו לא ארצה לחרוג? שממנו לא ארצה שאחרים יחרגו?
באיזה שלב פעולותי כבר פוגעות לא רק בעצמי, אלא גם בסובבים
אותי? האם הגבולות שאני מציב לעצמי, משתנים בהתאם לגבולות
שאחרים מציבים לעצמם? תחת הדהוד הקטע שהרגע הוקרא, מושג הגבול
התרכך מעט ונצבע בצבעים של הדדיות, התחשבות וכנות. "חשבתי ש"
הבין שרוב מה שקריטי בעיני המורה, בעצם גם קריטי בעיניו. הוא
כבר לא חשב ש.
"עכשיו בואו נדבר קצת על תשומת לב לפרטים", המשיך המורה. "רק
שכחתי מינוס, רק עקפתי בתור, רק לא עצרתי בתמרור עצור,
רק שכחתי להגיד לחברה שלי שאני אוהב אותה..." כאן עצר, כדי
להקשיב לאסימונים נופלים, אחד אחד. כולם היו מרוכזים, כולם
חייכו.
"אם אתה לא עוצר בתמרור עצור - זה המינוס ששכחת", הדגיש המורה
תוך הוספת תנועת יד אופיינית.
"אם אתה מפקיע מחירים בסופר - זה המינוס ששכחת", הוסיף.
"על מינוס מטוס יכול ליפול, מלחמה יכולה לפרוץ, מדינה יכולה
להחרב!"

שיעור המתמטיקה פינה את מקומו לשיעור על החיים, אך מבלי לדחוק
הצידה את הסימן הקטנטן והחשוב הזה שנקרא "מינוס". אף יותר מכך,
הסימן המאיים הזה הפך פתאום לחבר, כי הרי אנחנו לא יכולים לא
להיות חברים של החיים שלנו.
"תנו לי דוגמה למינוסים שאתם שכחתם בחיים", ניסה למצות עד תום
את ההזדמנות. תשובותיהם מובאות כאן בכתיבה מחורזת.

שכחתי לטלפן לאמא, לא אמרתי מזל טוב לדימה,
יום הנישואין ברח לי מהראש, מרוב פחד לא הרשיתי לעצמי לחשוש,
לא הכנתי אימון בית, שכחתי בסופר את שמן הזית,
אחותי ביקשה עזרה בעבודה, "תסתדרי", אמרתי לה, "את לא תינוקת,
כבר ילדה",
התפרצתי לדבריו של המורה, לא עדכנתי את ירון במה שהערב קורה,
לא הבאתי לדן את המחברת, אמרתי ללירון שהיא מכוערת,
איחרתי לפתיחת המשחק, במקום להקשיב אני נאבק,
לא קמתי בפני זקן באוטובוס, צעקתי על אבא למרות שהוא הסביר לי
בנימוס,
לא הצעתי ליעל את הסוודר, כי היא אמרה ש"לא קר לה, זה בסדר".

המורה צהל משמחה, אך מול תלמידיו רק עמד זקוף ונרגש. מעולם לא
הרגיש קירבה גדולה כל כך אליהם או אל סימן מתמטי כלשהו. ירין,
שהיה חולה אך שמע על תוכן השיעור מחבריו, כתב למורה באותו ערב:
"אמנם לא הייתי בשיעור, אבל נראה לי שדווקא כן קריטי לעצור
ולהגיד תודה. אני יודע שלא תמיד אני מראה את זה אבל אני באמת
לוקח המון חומר למחשבה מהתכנים האלה". נכון לעכשיו, נדודי
השינה של המורה פחתו.