באחד מראיונותיו אמר הלשונאי רוביק רוזנטל שרק בעברית אפשר
לקחת ארבע אותיות ולהפוך אותן לפועל. וכך במחוזותנו החמים
הקרנף של אז'ן יונסקו מהמחזה "קרנפים" קיבל את שם הפועל הנשגב
- התקרנפות.

בשנות ה -80 קראו לתופעה המדהימה הזו להזדנגף. כן זוכרים? כולם
היו מטיילים ברחוב דיזינגוף בתל אביב רק כדי לראות, להיראות
ולקנות. לקנות את מה שכולם קונים בין אם הם צריכים ובין אם זה
סתם בגלל החברים. עוד קודם לכן היתה כאן מסורת של קומונות
וצבריות שהביאה לנו את הישראלי החדש "שרוליק" הצבר הקטן עם
כובע טבל, סנדלים תנכיות, מדי חאקי ובלורית, להקת הנח"ל ועיתון
"במחנה", תרבות של הנצחה והתלכדות שהביאה איתה את ה"צ'יזבטרון"
ואת "ילקוט הכזבים", מיתוס החלוץ, המתישב והשומר, את קפה תמר,
הפרלמט של "כסית" קפה "אררט", חברי "יחדיו" וחבורת "לול" שהיתה
אולי החבורה הכי שמחה ולא מתקרנפת בתל אביב. אבל הקרנפים
המשיכו גם אז ואנחנו היהודים, הישראלים החילונים המשכנו לחשוב
שאנחנו זן מיוחד בגלל המיתוס התנכי של ה"עם הנבחר".

ההתקרנפות שלנו לא התחילה שם אלא כבר בימי האצ"ל הפלמ"ח
וההגנה, תמיד מצאנו לנו כבודדים מנהיג בודד והלכנו אחריו כמו
עדר של קרנפים, דרסו את הערכים, שברנו את המסורת, ניפצנו את כל
המוסכמות ותמיד ימשיך להתרוצץ לי בראש המשפט "חוקים נועדו כדי
לשבור אותם".

אז כן, כשאין דרך ואין חזון יש רק רצון. רצון לשעוט עם העדר
ולהתכסות באבק שעולה מאדמת אבותנו. כן בארץ שלנו יש אנשים
נפלאים, כל יום הם יושבים וחושבים איך ימציאו את הגלגל ואז הם
יוצאים עם טרנד חדש ומחודש וכולנו חוגגים יאלה להתקרנף!

להתרנף עם סמארטפון חדש ביד אחת ועם הי שלום לך איפאד מתוכם,
אולי דרכך נגלה את העולם. כן אולי באמצעות הקדמה נחזור אחורה
אל ההתחלה, נעצור לרגע את מרוץ העכברים ונתחיל לבנות ביחד מחדש
את עמודי התווך של ארצנו החביבה. ארצנו המפולגת והרדופה מלחמות
שמאז שקמה מחולקת לעדרים של קרנפים שרק רוצים להתקרנף ובכייף.
שכל אחד מושך אותה לכיוון אחר ומכיוון שהשיטה שבחרנו היא
"דמוקרטית", אז כל כמה שנים קמה לה מפלגה חדשה וטוענת לכתר,
היא אוספת מהר כמה קרנפים וקדימה לדרך בואו ננהיג את המדינה.
בדרך היא שולחים את הקרנפים לצמתים או להפגין מול בית ראש
הממשלה או סתם למלא את השדרה באוהלים ובסוף בסוף כנראה היא
שוכחת נישאר עירומים. כי קרנפים לא באמת חיים בעדר אלא מקסימום
בקבוצות של מספר קרנפים בודדים ואיך אפשר להתקדם כשכל קבוצה
רוצה להתקרנף בדרך שלה.

אז בסוף שוב קיבלנו את ביבי ועכשיו גם את ליברמן ואם נמשיך
לשעוט עם העדר, בסוף לא נראה אחד את השני מרוב אבק. אבק של
חדשות שלא מתחדשות, אבק של כוכבים שרק עולים ומיד נעלמים, אבק
של קמח שנוכל להרגיש עוד מעט בסלון באמצעות שימוש בהמצעה חדשה
- משקפים סלולרים.

אין רע בלהתקרנף לעבר הקידמה, אך צריך שתהיה שם מטרה, מטרה
קבוצתית ומחשבה עצמאית של אדם שיקום ויגיד די! זה נמאס, תפסיקו
לרדוף לי אחרי הזנב. אדם שיבטיח שנוכל לחיות בבטחה ברווחה
ושלווה ושכל אחד יוכל להגיד את דברו בלי שלמחרת יעשו לו טכס של
צליבה, טכס של קנאה, טכס של לוויה.