הם גרמו לו להתבייש במוזיקה שלו, כאילו היא לא מספיק חשובה, לא
מספיק טובה. ולא משנה לו שהוא נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים
בארץ, כל התשבחות ואהבת הקהל עוברים לו ליד האוזן, הוא שומע רק
קולות לעג וביטול. אני יצאתי לפנות ערב לחפש חבר קרוב. חברים
טובים זה משהו נדיר בזמננו, לפחות לי. יצאתי עם מטרייה למקרה
שירד גשם, ועם כובע מצחייה למקרה שהשמש תכה. הלכתי את כל
הרחובות, ונדחקתי לכל מיני מקומות. מועדונים סגורים אליהם
נכנסתי בעורמה, וברים אפלים בהם התחמקתי מקניית שתייה חריפה
זולה. הלכתי בחצרות שאיש לא טיפל בהן עשרות שנים, והם צימחו
עשב גבוה, שיחים ודרדרים. הלכתי בסמטאות אפלות של האנשים
העתיקים, ביקרתי בבתי-כנסת ובתי-קברות, בשירותים ציבוריים
ותחנות מרכזיות. עליתי בבתים רבי קומות בחדרי המדרגות. דפקתי
על דלתות. התנדנדתי על נדנדות בגני המשחקים, ועישנתי במועדוני
סנוקר אפלים. איש לא דיבר איתי, אני לא דיברתי עם איש. אנשים
דיברו אליי, אך לא איתי. אני דיברתי אליהם, אך לא איתם. הגעתי
לבית קולנוע נטוש קטן באיזה חור של העיר, באזור התעשייה. פרצתי
את הדלתות, וגיליתי שהם עקרו את כל הכיסאות ממקומם. רוב הנורות
לא פעלו, וגלילי סרטים על פילם היו זרוקים בחדר ההקרנה. שמתי
לי סרט, וישבתי באולם על הרצפה. שחקנית קטנה קמה ממקומה על
הסדין, ובירכה אותי, והציעה לי קפה ועוגיות. היא ישבה על כיסא
נדנדה ודיברה, אני עניתי לה. בסדקים של היקום בין המציאות
לנסתר מהעין נפרם תפר, ואנו ישבנו לנו והעברנו שיחה בנעימים.
היא סיפרה לי על שנות השלושים בניו-יורק, ואני סיפרתי לה על
שנות התשעים בירושלים. כשהפוקוס יצא ממיקוד, היא השפריצה חומר
ניקוי על הסדין מהצד האחר, ומירקה את המסך כדי שהבחין בה טוב
יותר. היא ידעה שגליל הפילם קצר יחסית ועומד להיגמר. כשהגליל
נגמר התמונה קפצה, והיא נדרכה ונעלמה. יצאתי מבית הקולנוע,
ובחוץ השמש זרחה. אני חי עם אבא שלי, ורוב הזמן הוא לא מדבר
איתי. נכנסתי לבית והוא כבר יצא לעבודה. הדלקתי סיגריה לא
פשוטה, רציתי לטעום שוב את טעם ההשראה. אבל אני מזדקן, ופחות
אמיץ, וקשה לשמור על שפיות בסביבה נוקשה כשאתה שוחה בחלומות.
הסביבה מסרסת, האמן מצמיח כנפיים, והסביבה חותכת אותם עם
מספריים. הם רוצים אותך עם שורשים, בלי שתלבלב, בלי שתצמיח
ענפים, עלים ופירות. ככה זה, אמנים הם אנשים נרדפים. |