כשאין איש איתי
אני כותב לה.
מילה רודפת מילה,
מילה יולדת מילה
מחשבה מתחברת למחשבה.

כשאין איש איתי
אני משתף אותה
במה שאיש מלבדי אינו יודע,
במה שאני בעצמי עוד לא יודע.

משהו תמיד הומה בי,
התרחשות מובילה למחשבה, להרהור,
נגיעה של מישהו פורטת על מיתר עדין
לחישה נדמית כצעקה,
אמירה אגבית לובשת משמעויות נפתלות.

עיניי קרועות לרווחה לקלוט כל צבע, כל עלה מלבלב או
נושר
והן שותות בשקיקה גם גרגרי חול שהים העיף אל תוך העיר פנימה.

כשהערב יורד ואין איש איתי
אני יודע שמן היום הזה לא יישאר ולו שבריר של רגע
וכך יחלוף לו גם היום הבא
כי זה דינם של ימים

אז אני כותב לה
ומעז לקוות
שמשהו בכל זאת יישאר,
וכי לא לחינם
נפשי מתאווה להעלות הכל על הכתב ולא להחסיר דבר.

כשאין איש איתי
ושוב יורד עליי
ערב חד-פעמי

אני מתכתב איתה בדמיוני,
משורר לה על החידות הסבוכות
שאיש לעולם לא יפענח לי

חידות שלובשות שם וצורה
רק על הדף.

עצם הידיעה שהן נפלטו סוף כל סוף
מן הים הגועש
מביאה אותי אל החוף
לאסוף אותן
לחיקי -

לְחֵיקָהּ.