הוא לא היה חרמן. האמת שהוא לא היה בעל תשוקה כלל. כמו סרט
ישן, כמו נבואה שהתגשמה, הוא ראה אישה צעירה ויפה, חטובת גוף,
הולכת בלבוש קל חשופת רגליים שזופות בנעליי בית. זה לא עשה לו
כלום. בימים כתיקונם הוא היה מתאווה ללקק את העור של הרגליים
האלה, ואף לדחוף את אצבעות כף הרגל לפיו, אבל אלה לא היו ימים
כתיקונם, ש-כן כל דחף מיני ומשיכה מינית ניטל ממנו. הוא ידע
שהיא יפה, והוא העריך את יופייה, כפי שהוא מעריך יופי של
אגרטל. חסר ערך לתאוות הגוף והבשר. לכן כל מה שהיה לו, זה זכר
אהבה ישנה שעם הזמן אבד עליה יותר ויותר הקלח, ואוסף הדיסקים
שלו שהוא שמע מיליון פעם. חוץ-מזה לא היה לו כלום. לא אוויר,
לא יופי, לא אהבה בהווה, לא אוכל טוב ואפילו לא מחשבות טובות.
רק שגרה ארוכה ומשעממת שנמתחת כמו מסטיק, וריח בצל ועמבה
בכתליי ביתו, על גופו ועל הסדינים, כל הזמן, כל הזמן, ולא משנה
כמה מקלחות וכמה כביסות. "את רוצה לגרום לי לחיות כמו חציל,"
הוא אמר לאקסית המיתולוגית שלו, להידבק לקירות כמו תמונה,
לבהות בעיניים כלות באופק העירוני דרך החלון, לחוש על כל יום
את הגוף נכנע לכוח המשיכה, לחום וקור, לפגעי הזמן, לריקבון,
לסחי. כי עם ההרגשה הזאת הוא הולך לישון וגם מתעורר, ועם חבוטי
הנפש הוא חי כל שנייה. כמו שהיופי שלך מאריך רגליים, הוא חשב
בין עייפות לתנומה, כמו שהבצל מתקלף עד זוב דם, עד כיליון
מוחלט, עד בכי.

שינויים במזג-האוויר היו דרושים לו כדי למצוא תחושת תנועה
בזרימת הזמן. היום הוא יושב וכותב מכתב התאבדות, צוואה, מכתב
פרידה מהחיים. "שמע, עולם, היית אחלה, אבל נראה שזה נגמר," הוא
כותב מכתבים כאלה כל הזמן. יש לו מאות, אלפים, דחוסים בתא
המצעים מתחת למיטה. הוא נהנה לכתוב אותם, ואולי יהיה מי שייהנה
לקרוא אותם כשהוא כבר לא יהיה. "היום הוא ה-יום הראשון של
שארית חייך," הוא חושב, וכותב. כי אולי זה גם ה-יום האחרון,
איך אפשר לדעת.

לא קשה מדי לנסח מכתב התאבדות, או פרידה מהחיים. יש צורך
בהתמקדות, רגשות גואים ומאופקים, עצב שלא בא לידי בכי
והשתפכות, ומעט שיגעון. כל העולם, כל החיים, מתנקזים לכל אות
ואות. זה כמו לכתוב ספר תורה פרטי. קר לו וחם לו לחלופין על כל
מילה ומילה, וגם "הרהיטים" בראש כל הזמן זזים. היום הוא ככה,
אחרי המכתב זה כבר אחרת. אחרי המכתב הוא מת עד למחרת בבוקר,
ושום דבר לא ייתן לו חיים עד אז, כל עוד המכתב לאותו יום כתוב.
כי כשהוא הולך לישון, הוא מת, שוב ושוב, כמו כל לילה מזורגג.