אני קופץ למים הבוציים של הירקון,נכנס להלם מהמים הקפואים של
אמצע ינואר ושוחה מהר בחזרה לגדה, אבל הזרם מתחיל לסחוף אותי,
הנחל מלא ממי הגשמים של החורף ואני נאבק, נאבק להגיע ליבשה.

אני מטפס על הגדה הבוצית, כולי רועד ונוטף מים והעננים מעידים
על עוד גשמים שיירדו בקרוב.
היא מושיטה לי מגבת וצוחקת "למה אתה תמיד חייב להיות צודק?"
אני מתעטף במגבת ונכנס למכונית, מפעיל רדיו וחימום.  אתם
מבינים, היא אמרה שאין לי אומץ להיכנס למים אז התערבנו, ועכשיו
היא סתם עושה פרצוף כי היא הפסידה.

אני מסתכל מחוץ לחלון המכונית, הגשם שוב החל והיא רוקדת לצלילי
הרדיו.  משוגעת.

הכרנו כשהיא כשהיא הייתה בת 18, או לפחות זה מה שהיא אמרה, זה
היה באיזה מדרכה מול אחד הקיוסקים שבמרכז העיר,קרוב לאיפה
שעבדתי.  היא הייתה  מרוחה שם עם פנס סגול מאוד בעין ושריטה על
הלחי, היא לא אכלה כבר יומיים.  

אז אספתי אותה למכונית, לקחתי אותה לדירה שלי, היא התקלחה,
נתתי לה בגדים משלי שהיו גדולים עליה אבל זה עדיף על הבגדים
שלבשה, הם היו פשוט מטונפים.

הלכנו לאכול פיצה, שאלתי אותה איך קוראים לה והיא אמרה שהיא לא
זוכרת, לא זוכרת איפה היא גרה, איך קוראים לאמא שלה ואפילו מה
הארטיק האהוב עליה, כל מה שהיא זוכרת זה שהיא הייתה בדרך לחברה
ואז היא מצאה את עצמה ברחוב על הרצפה, למרות שזה נראה לי שקר
שתקתי ואכלתי את הקשה של הפיצה.

שאלתי אם אני יכול לתת לה שם, היא אמרה שלא אכפת לה,ונראה לי
שהיא אפילו אוהבת את זה.  
אז קראתי לה בלו, כמו העיניים הכחולות שלה.

התפטרתי,וכבר חודשיים שאני לא עובד, רק מטייל עם הפיאט
המחורבנת שלי ובלו ברחבי הארץ.  פעם אחת נסענו לגבעה שמשקיפה
על לבנון ובלו התחילה לבכות כי אבא שלה מת שם, הסתכלתי בעיניה
הכחולות, ניגבתי לה את הדמעות והדבקתי לה נשיקה על השפתיים.
בהתחלה היא נרתעה מעט אבל לאחר  מכן נישקה אותי בחזרה, בכוח
רב.  
נזכרתי בזה שהיא אמרה שהיא לא זוכרת כלום מחייה הקודמים.

שכבנו,
ובאותו הלילה נשארנו לישון במכונית הצפופה, מחובקים,עם הגג
פתוח לשמים זרועי הכוכבים.
היא אמרה לי שהיא רוצה לנסוע לרמת הגולן, אז נסענו.
זה היה יום גשום, כמו כל החורף המזדיין הזה שמסרב לפנות את
מקומו לקיץ.  
למשך כל הצהריים הייתה הפוגה מהגשם ולקראת הערב הגשם התחיל שוב
ובלו חפרה לי שאני אעצור את האוטו, היא אהבה לרקוד בגשם יותר
מכל דבר אחר בעולם, היא אומרת שלגשם מוזיקה משלו, המוזיקה של
הטבע, של היקום, והיא אוהבת לרקוד לצלילי היקום, להיות באותו
הקצב של הכדור שמסתובב.

אז עצרתי את המכונית, ובלו יצאה לרקוד,לרקוד בלי מוזיקה,
לצלילי העולם.  החולצה הלבנה שלה נהייתה שקופה, שיערה האדמדם
נהיה ספוג  ומים זלגו על חיוכה ועיניה הצוחקות "בוא, בוא תרקוד
איתי,אתה חייב!" היא צעקה מעל שאון הגשם, חייכתי לעצמי וצעקתי
"אולי פעם הבאה ילדונת!"
והיא צחקה
ואני צחקתי
והיא הסתכלה לשמיים
מסתובבת
ומרחפת לצלילי הגשם

בלו הייתה בת 17 וחצי כשקבעו את מותה באמבולנס בדרך לבית
החולים.
בלו רקדה באמצע שדה מוקשים סורי ישן.
עברו מאז יותר מחמש שנים ואני נשוי, סמנכ"ל של איזה חברת היי
טק מתפתחת ולא מזמן נולדה לי ילדה.

קראתי לה בלו.