אולי היה משהו בשמיים באותו יום, פיסה קטנה בין גגות הבניינים
של פרא כחול עטור בטירות עננים, מחוץ לחלון שלו; ואולי משהו
אחר הוא שגרם לאסי, המעצב הגרפי, לשמוט את העיפרון שלו על
השולחן, כשבראשו המילים: צריך לחזור לספינה.
בהה מחוץ לחלון שלו דקה או שתיים. ואז הרים את העיפרון, הוציא
דף נייר מקומט מסל הניירות, יישר אותו קצת ושירבט: בלון, גוף
הספינה, עשרות כבלים ומוטות שחיברו את הספינה לבלון. מדחף
ראשי, מדחפי משנה, מפרשים,  חרטום, מעקה גבוה. מנגנון הקיטור,
מערכת ההיגוי ומערך התותחים. ספינת אוויר.

אסי!

הוא לא שמע את הלחישה הדחופה מאחוריו. היא נעלמה ברחש ההולך
וגובר של המיית הרוח ואוושות המנוע וקריאות האוויראים. התרשים
שצייר הראה את ה'אבלאר לוגארס' בפירוט רב יותר מהרגיל; כמעט
אפשר היה לשמוע את דאש מחלק הוראות לצוות ואת סמוקי מבצע
בדיקות אחרונות למנוע הקיטור, וכמו תמיד, זה סימן שהם קוראים
לו

מה אתה עושה?

היד הגיחה משום-מקום ותלשה את דף הנייר מהשולחן שלו. חיליק,
מנהל המחלקה, שם את הדגש על 'אתה' ולא על 'עושה', לומר שמה
שחיפש וסימן היה אסי עצמו ולא מה שעשה או שלא עשה. בשולחן
מאחוריו הליטה לילך את פניה בדרמטיות מוגזמת. קולות הספינה,
הרוח, הנמל, לא נעלמו בן-רגע אלא דעכו לאיטם, ואסי הושיט את
ידו לקבל בחזרה את התרשים של האבלאר לוגארס; חיליק רק הביט בו
מצפה לתשובה.
"אני על הקמפיין של פרופר-סולושיינס."
"פעם אחרונה שבדקתי פרופר סולושיינס היו חברה שמספקת פלטפורמה
למסחר עצמאי בשוק ההון ולא שודדי-ים מעופפים, או מה שזה לא
יהיה. מה זה אמור להיות אסי?"  
"רעיון שהיה לי, אני שומר אותו לאחר כך." אמר אסי ואצבעותיו
ביצעו את הסימן הבינלאומי ל'תחזיר לי'.
"כדאי שתתאפס על עצמך, אסי. זה אפילו לא עיצוב מי-יודע-מה."
חיליק שמט את הנייר שריחף לאיטו אל הרצפה. הרגע שבו גלש הדף
באלגנטיות על רצפת הפרקט היה הרגע שבו המסר לבש צורה סופית
ובלתי מוטלת בספק: צריך. לחזור. לספינה.
אסי חיכה שחיליק ייכנס למשרד שלו ויסגור את הדלת ואז לבש את
הז'קט שלו. "אסי? לאן אתה הולך?" לחשה לילך.
"לסופרמרקט למטה לקנות קפה. נגמר במטבחון."
"חיליק יחתוך לך את הביצים!" נזדעקה והוא יצא מהמשרד בלי לענות
כי צריך לחזור לספינה. השרטוט של ה'אבלאר לוגארס' קופל ונטמן
בכיסו.

הוא באמת הלך לסופרמרקט ולקח עיתון ושקית קפה שחור, כי צריך
היה לחשוב, לפני שיקבל החלטה ילדותית. התור לקופות היה ארוך
ועמוס בעובדי-אדמה מלאי שינאה, והקופאית ביצעה הרגע את הפשע
הכי נקלה שקיים בספר החוקים כשניסתה להסביר לגיברת שעמדה מולה
שהתלושים שזו שלפה עליה הם פג-תוקפם.
הוא הרהר בספינת האוויר, ה'אבלאר לוגארס', הפרייבטירית בעלת
כתב-הפעולה המלכותי, שאנשיה לא התביישו לשלוח ידם מדי פעם
בהברחות ובחציית-גבולות. הרהר שוב בבלון הגז הגדול, בגוף
הספינה, הקיטור וההיגוי והמדחפים כמו שהצטיירו בתרשים שבכיסו.
נזכר בפעם הראשונה שצייר את התרשים הזה. היה אז ילד קטן שישב
בכיתה והתבונן מחוץ לחלון, ומבלי לדעת למה ואיך לקח דף ועיפרון
וצייר. ואחר כך הוסיף על הציור שלו כמה אותיות שהכיר באנגלית
מבלי שידע את משמעותן:

DASH

ואז, עדיין בלי לשאול למה ואיך, פילס לו דרך בין המון האנשים
הגבוהים על הרציף ועלה על כבש הספינה, שבאותו יום עגנה על המים
כי המראה תוכננה רק למחר בבוקר וקצין הבלון - אז זה עוד היה
ריף - רצה לבדוק משהו בפעולת מנגנון הקיטור. אחר כך כשחזר
לכיתה המורה שלחה אותו לאחות בטענה ש'משהו בעיניים שלו לא
בסדר'.

סליחה, מה נראה לך שאתה עושה? אתה, אני מדברת אליך. הדוס. אתה
אולי לא שמת לב שיש פה תור?
כן, אני, אני הייתי פה בתור, פשוט נזכרתי ששכחתי לקחת
מפיות...
גם שכחת לעשות צבא אבל אז לא עצרנו הכול וחיכינו לך שתיזכר,
נכון?
הנה, הדברים שלי פה. זה לא הרבה.
אתה דתי אמיתי, הא? הכול מותר לכם, נכון? שניה, אני רוצה לקרוא
לבן שלי שיראה, עילי? בוא רגע לפה, תראה מה זה דתי אמיתי.

עוד כמה נשימות עמוקות; יש הבדל בין האוויר ברקיע לאוויר פה
למטה. פעם היה יכול לקחת שעות, היום הדרך לשם הרבה יותר קלה.
להחליש את הזמזום המטופש והעבש הזה ברקע. להגביר את שריקת הרוח
וריח האוויר הנקי והקר. אוושת המדחפים ופעימות המנוע. חריקות
הכבלים ושריקת הקיטור. ריח הפחם וחבטת המפרשים. קריאות האנשים
ותחושת בגדי הצמר העבים...
שששששששש....

רחוק-רחוק משם, במקום שנמצא אחרי שנגמרים התורים בסופרמרקטים -
הרבה, הרבה אחרי - עוגנת ספינת האוויר 'אבלאר לוגארס'
בנמל-מפלט. רוויית פשיטות וקרבות, מסעות ותגליות, נישאת קלה מן
האוויר על פני הרקיע, מונעת בקיטור, פחם וחלומות. מגיעה
למקומות.
כבלי העגינה מחזיקים אותה מטרים ספורים מעל האדמה. הבלון עוד
לא בנפח המראה מלא - סמוקי בטח נמצא שם ומפקח על בדיקות
טרום-המראה. המגפיים הכבדות של דאש הולמות על רציף העץ כשהוא
מתקרב. כמה, כמה כחול וגדול הרקיע כאן. כמה נעימים רוח-הים
וצליל העוברים-ושבים בנמל וריח הסחורות והמיית הגלים. ואחר כך,
כמה ארוך הוא המסע, כמה יפים מלמעלה השדות והעמקים וההרים וכמה
קשים הקור והגשם, ומה נוראות הסערות.
למטה מעמיסים אנשי הצוות את הסחורה בעזרת מערכת הגלגלות. דאש,
החובל הראשון, מחלק פקודות למעמיסים. פקח אחד של רשויות הנמל
נשען על הקיר, פוקח עין ביקורתית ורושם בניירות שלו; אייס שם
לב שהקברניט בחר לא להוריד את הספינה על המים, מה שהיה מקל על
ההעמסה, כדי לזרז את הבדיקות של קצין המכונות. אם לפקח הזה
שמרגל פה היה שכל הוא היה מבין את המשמעות. במסע הקרוב הדגש לא
יהיה על הובלת סחורות.
כשאייס מתקרב דאש מבחין בו. הוא עוזב הכול וניגש אליו עם
החיבוק מרסק העצמות והצחוק המתגלגל, שמבטיח שהכול יהיה בסדר.
אנשי הצוות מעיפים מבט וממשיכים בעבודה; את רובם אייס לא מכיר,
הם חדשים.
"טוב לראות אותך, אייס. באת בדיוק בזמן. רוב צריך עזרה עם
הניווט, לא שהוא יודה בזה אי פעם."
"איפה סמוקי?" שאל אייס.
"תשכח מלראות אותו היום. הוא תקוע עמוק-עמוק במנוע הקיטור.
כמעט התפוצץ לנו בסיבוב האחרון בקרחוניתא, אל תשאל. שתי סיירות
של נחתי-האוויר חיכו לנו שם. סמוקי רק עכשיו התחיל להפנים שהוא
כבר קצין-מכונה ולא תותחן. לא לא לא!" - קרא לעבר אחד
האוויראים - "הארגזים האלה הולכים לבטן, ממתי מעמיסים תבלינים
על הסיפון? אתה שיכור?" הוציא סמרטוט וניגב את המצח. "אנשים
טובים מגיעים לפה, אנשים טובים כולם. הבעיה שהיום, הם באים
לעיתים יותר רחוקות ובדרך כלל עוזבים בלי לחתום."
אייס הבין את הרמיזה ושתק. רוב כבר דיבר איתו על עניין
החתימה.
דאש תפס את סולם החבלים וצעק כלפי מעלה: "עולה לסיפון!"
"מי עולה?" נשמעה צעקה בתשובה ודאש פנה לעבר אייס, והרצין בן
רגע מאחורי החיוך הקבוע: "אני מודיע על קצין-האוויר החדש או על
מבקר?"

סליחה? יוהו?

"אני חייב ללכת."
"אייס, חכה רגע, רוב צריך לדבר איתך. ברצינות."
"אני אחזור לפני הרמת עוגן, באמת. אני חייב ללכת עכשיו."

הלו? אתה ישן? מה קורה איתו?

מישהו נגע בכתף של אסי והוא פקח את העיניים.
התור התקדם רק קצת בעת שהיה על ספינת האוויר. הבחורה שעמדה
מאחוריו הביטה בו במבט מוזר.
"הנייד שלך מצלצל." אמרה.
"הלו?"
"אסי? איפה אתה לעזאזל?" צרחה לילך.
"ירדתי לרגע לקנות קפה. נגמר במטבח."
"מה ירדת לרגע, לפני לפחות רבע שעה יצאת מפה, אתה נורמלי? ריקי
רוצה ישיבת חירום של הקמפיין של פרופר סולושנס!"
"יש פה תור."
"אין דבר כזה תור!! אין כזה דבר!!"
תגידי את זה לשמן שצועק כבר עשר דקות על המנהל שאם מופיעות
בכותרת העיתון המילים 'מבצע ברצועה' זה אומר שהעיתון צריך
להיות במבצע. "אני משלם ומגיע. הכול בסדר."
"אל תגיד לי הכול בסדר, מה אני אמורה להגיד לריקי?"
מצידי תגידי לה שאני בעצם קצין-האוויר בספינת-האוויר 'אבלאר
לוגארס', שכתב המינוי שלה לפעילות צבאית פרייבטירית לא בוטל
מעולם באופן רשמי - בדרך כלל קוראים לנו 'סיירי רקיע' אבל אם
בא לה לקרוא לנו פירטים אז אף אחד לא יתווכח, ועוד מילה אחת
ממך אני עולה עליה בשביל לחתום ולא תראו אותי יותר, לא אתם ולא
אף אחד בעולם הקטנטן והמטופש שלכם.
"בקיצור, תזיז את עצמך לפה. ותתבגר כבר." זרקה זו שמעולם לא
היתה אמורה להיות כל-כך חשובה וניתקה, ואסי חשב, הייתי צריך
להגיד לה את זה. פעם, כשעוד היה רק נער סיפון, אמר משפט דומה
למורה אחת בכיתה, ושלחו אותו לפסיכולוג.
העיף מבט: התור עוד ארוך. השמן בקופה לא נרגע עד שהמנהל לא
נותן לו שישיית מים מינרלים חינם. יש עוד זמן... נכון שהוא
הבטיח אבל, אם רוב באמת הסתבך עם הניווט... כלומר, זה לא עניין
פשוט, וקצין-האוויר בפועל אם לא בתואר זה אייס, בשלושת המסעות
האחרונים, יש לו אחריות...
אוויר. לנשום.
ששששששששש...

אייס נכנס לתא הקברניט, שם ישב רוב מאחורי השולחן הגדול המכוסה
במפות.
"אני צריך את הסקסטנט ואת המחוגה. וגם את השעון הגבישי עם מחוג
השניות." אמר אייס.
הזקן העבות של רוב זז קצת כשהוא חייך. הוא הושיט לאייס את כלי
הניווט, ושלח מישהו למטבח להביא קפה.
"שקלתי לתת לקיט את המינוי של קצין-האוויר במסע הזה." אמר
רוב.
"קיט נווט טוב."
"הוא לא איתנו מספיק זמן. וזה הולך להיות לא פשוט, לא פשוט
בכלל. דאש סיפר לך על מה שקרה בקרחוניתא, נכון? ואת המצור
האווירי הם רק מהדקים. האנשים שלי בנמל-מפלט אומרים שהמורדים
גוועים ברעב..." הקפה הגיע ורוב מזג לאייס ספל. "קח את זה. זה
החומר הטוב, ישר מהמטעים של איי הדרום. הבאנו מטען לפני בערך
חצי שנה, אבל עד שחזרנו המצב פה הידרדר ככה שרוב הבורגנים לא
יכולים להרשות לעצמם מותרות כאלה. נשארתי עם סטוק פרטי, לפחות
עד שנצליח למכור אותו בדוכסות ירג."

אז הנה זה כתוב בעיתון, והכול רשמי. התיק נמחק. חוסר ראיות.
מישהו באמת מופתע? אמרתי ישר בהתחלה, אין באמת כזה דבר הטרדה
מינית. או שזה אונס או שזה לא. תמיד כשחופרים בסיפורים האלה
אתה מגלה שלבחורה היתה תרומה, לא אומר היה לה חלק בזה אבל היתה
לה תרומה לזה. לא אומר שכולן שקרניות אבל זה לא חדש שהאמת של
נשים שונה מהאמת של גברים, לא ככה?

"תגיד לי משהו, אייס. אתה זוכר את הפעם הראשונה שעלית על
הספינה?"
אייס הנהן. עדיין מרוכז במפה.
"אני הייתי קצין-משמרת." המשיך רוב. "ואתה  לא היית גבוה יותר
מהחבית שם. פשוט הופעת ועלית על הכבש, מסתכל מסביב, ודאש - הוא
היה אוויראי-כשיר אז, השיער שלו היה אדום יותר וארוך יותר והוא
עוד שמע טוב בשתי האוזניים, הוא פשוט צעק, ילד, תיגש לפה ותיתן
לי יד עם החבל."
"ואני ניגשתי."
"ניגשת בלי לומר מילה."

מה זאת אומרת הוא לא עונה לך, תדחוף אותו שיתקדם כבר, יש פה
תור, מה יש לו? הוא ישן בעמידה? בוא'נה תבדוק שהוא בסדר,
העיניים שלו לא זזות.

"אין לי זמן, רוב. אני חייב לחזור."

"בסדר, אבל רק דבר אחד. אני לא מנסה ללחוץ אותך להחלטה, ממילא
אין לי אפשרות כזאת. אבל כל אוויראי כשיר פה מכיר את ההחלטה
שלך ואייס, רק שתדע כי מישהו צריך לדעת את זה, אתה יודע מתי
אני חתמתי כאן? הייתה מלחמה, במקום שהתאמצתי מאוד לשכוח אבל
קראו לו משהו כמו 'נאם'. כשתפסתי את סולם החבלים הזה בפעם
האחרונה כבר לא הרגשתי את הרגליים שלי וידעתי שכולם הלכו
והשאירו אותי למות. ולפני שדילגתי מעבר למעקה, הסתכלתי למטה
וראיתי את עצמי שוכב עם הפנים למטה באיזו ביצה באמצע ג'ונגל
שכוח-אל - טוב, כל זה לא משנה כבר. העניין הוא, שאולי זה היה
מאוחר מדי. החלטתי מאוחר מדי, ובגלל זה המשכתי לסחוב איתי את -
שמה. אתה מבין? ועוד משהו אני אגיד לך, אייס, בינינו כאן. אני
לא אהיה קברניט של האבלאר לוגארס עוד הרבה זמן."

"זה לא קשור לגזענות, זה העובדות. תסתכל. העובדים פה בסופר,
איזה שפה הם מדברים ביניהם? רק ערבית, מילה עברית אתה לא שומע
פה, עוד מעט גם יצפו מהלקוחות לדבר ערבית. מה יש, אין מספיק
ישראלים שמחפשים עבודה שאנחנו צריכים להתעסק עם זה? וזה לא
שאני גזענית, ממש לא, אני פשוט חושבת שהם צריכים להישאר במקום
שלהם."

"אין זמן, רוב. חייב לחזור. נדבר על זה כשתחזרו."
מצמץ, הוציא אוויר מהפה, וחזר.

מישהו בקצה התור צעק לילדה שנכנסה לסופרמרקט: "היי ילדה, איזה
חולצה יפה יש לך, גם לי יש חולצה כזאת, רוצה לבוא אליי לראות?"
חלק מהאנשים סובבו את הראש וחלק התעלמו, אחד העובדים התחיל
להגיד משהו ואותו אחד שצעק: "תירגע, זאת אחות שלי בכלל, ומה
אתה מתערב אתה? לך לסדר את הגרנולה על המדף או משהו, זה שאתה
עובד בסופרמרקט בגיל מאתיים אל תוציא את זה עליי." ועוד מישהו
צחק.

הנייד צילצל עוד פעם.
"אסי?"
"אני עוד כמה דקות מגיע, אוקיי לילך?"
"קודם כל אל תצעק עליי, דבר שני תביא גם סוכר אוקיי? סוכר חום,
לא לבן. בעצם תביא שניים, שלא תצטרך..."
"שלום. כרטיס מועדון?"
"ללכת אחר כך עוד פעם ולהיתקע עוד פעם שעה וחצי, דרך אגב ריקי
אמרה..."
"אדוני? כר

טיס מועדון?
...
אדוני? הכול בסדר?
לא, אל...
אסי? אתה שם? הלו?
תתפסו אותו! השם ישמור, תקראו לרופא, מישהו! יש רופא פה?
יא אללה, תראה. מה יוצא לו מהפה?
הלו, מה קורה שם?
זוזו, תנו מקום. זה בסדר, אני חובש מוסמך. תתקשרי לאמבולנס,
תגידי שיש פה בנאדם שהתחיל לפרכס ללא סיבה. תביאי לי מים.
שמישהו יביא מים נו!
מישהו מצלם את זה? תצלמו את זה.
יא בן זונה תפתח ת'פה! הוא בולע את הלשון, תביאו לי משהו לדחוף
לו ללסת, תזרקו לי פותחן בקבוקים מהקופה שמה...

"נתק כבל עגינה. לאט, לאט... קדימה בלי מנוע, מפרשים בחצי..."
"המפקד! למטה משמאל לחרטום, אדם על המזח. הוא רץ, המפקד."
"מה אתה יודע. זה קצין האוויר החדש. כבר חשבתי שלא יגיע. דאש,
אולי תעשה טובה ותזרוק למטה את הסולם לפני שהוא רץ ישר לתוך
המדחף?"
"מקדים אותך בהרבה, המפקד. בהרבה."
"בלונאי, חכו! תעכבו את הנסיקה! אנחנו לא יכולים לצאת כשקצין
האוויר שלנו מתנדנד על סולם חבלים מתחתינו, נכון?"
מתנשם, מגיע אייס לראש סולם החבלים. מביט למטה כמה שניות, מבט
אחרון, ואז מדלג מעבר למעקה ונוחת על הסיפון, ישר לתוך אותו
חיבוק מרסק-עצמות. דאש צוחק בקול גדול. זה לא צי-האוויר
המלכותי, אחרי הכול, הם סיירי-הרקיע, פה למעלה נמצאים הדברים
שאנשים כמונו זקוקים להם, ופה אין צורך להפגין רשמיות מאופקת.
"ברוך הבא לסיפון אייס. אני שמח שבאת, אין שם למטה שום דבר
בשבילנו. עדיף שתצטרף לרוב על הגשר למעלה לפני שהוא מנווט
אותנו ישר לתוך איזה נימבוס."
וספינת האוויר 'אבלאר לוגארס' נסקה אל הרקיע והפליגה בינות
לעננים אל עבר השקיעה.

חובש? אני חושב שאתה יכול להפסיק. הבחור הזה גמור.
תסלח לי -  אתה - רופא?
לא.
אז מאיפה לך - שהוא הלך? כשיבוא רופא - הוא יגיד מי הלך ומי -
לא, עד אז אני - חייב להמשיך החייאה.