בהצלפות השוט על הבשר החרוך
יש רגע של נחמה מהכאב הצורב
המתפשט כמו חומצה בעצמות הגוף
ומפרק את מהות האדם לגורמים
דרך הכאב מתבררים לאדם דברים
התפל נמחק והעיקר מתבהר
הגוף מייסר, ונפשו של האדם עולה ופורחת
לעולמות עליונים
וצפה עם זרמי האנרגיה
עם שכינת האלוהים
דומה הדבר לכל נוף שנמחק (מהנפש)
והעיניים רואות רק שמיים (ולא הבלי עולם)
והריק האינסופי של הקיום,
מחלחל וממלא את האדם עד גדותיו
מאבן הוא הופך לענן
מגפרור הוא הופך לשמש
מרעש הוא הופך לדממה
ממדבר הוא הופך לים
דומה הדבר לאדם שהשיל את כל קליפות קיומו,
והפך גרעין הווייתו.

אתה חי על פצע פתוח
ואין לך בית בלעדיי
מדמיין שאתה נפתח כמו פרח
נותן לרימות לכרסם בדם
ימים עברו עליך בכאב גדול
ולילות נטולי שינה של חיפוש מטרה
שמש נדבקת אל הפנים
אתה קפוא מבחוץ, אבל בוער מבפנים
הכול נראה כמו קרקס חסר טעם ומפלצתי
שעות של בהייה בטלוויזיה,
כמו בהייה בתחתית אסלה מצחינה
ידיים נשלחות אליך מ-כל עבר לנער אותך
אבל אין לאן ללכת ואין מה לעשות
נותנים לך עצות, קוראים לך משוגע
מתנהגים אליך כאל שוטה
ואתה סופג ומחכה לתקופה ש-כל זה ייגמר
בינתיים השמש שוקעת לאט-לאט
ותקוות וחלומות נמחקות זו אחר זו
אתה עומד בודד בעין הסערה
ואפילו כוס קפה היא קרש הצלה
אנשים מצפים שתתאבד
הם כבר ממש הכינו לך חלקת אדמה ומצבה
ואתה נאחז בציפורניים,
אוחז בשיניים
מחפש דרך מוצא
כשהזמן חולף והוא לא לטובתך,
כי הכוחות נגמרים לאט-לאט
ואתה מתכלה.