והנה אני מביט מן החלון, כבר שעת לילה מאוחרת
ואין איש ברחוב,אני אוהב את העיר בשעה הזאת
כאילו התעייפה ממעשיה ביום ונרדמה עמוקות.
קול עדין מפלח בן רגע את הדממה, מן קריאה מפוחדת
בשמיעה ראשונה הקול נשמע קרוב, אולי אפילו בבית.
אני עוצם עיניים ודרוך לקריאה הבאה, ואכן היא באה,
מן יללה ביישנית נשמעת מכיוון החלון.
אני ממהר לפתוח אותו ומיד גל קור עולה בי
עם מגע הרוח הלילית בגופי החשוף, אך אין זה מפריע.
אני מביט החוצה, עוקב אחר הקול המבוהל והנה
דמות זעירה, מעין מביטה בי, היה זה גור חתולים בודד.
נראה כאילו חיכה שאבחין בו, ציפה לי וכמעט התייאש.
ובעודי מסתכל לעברו אני שם לב כי לו רק עין אחת,
נוצצת וחודרת, ספוגה כולה עצב, כנראה מאובדן.
רק אובדן יכול לגרום לעצב שכזה אני חושב,
אני תוהה לעצמי איך חתול צעיר כל כך נושא כאב כזה,
הרי לא מזמן נפגש עם העולם ואיזה מן אובדן
יכול לגרום ליגון שכזה, אולי עינו האבודה
או אולי משפחתו שזנחה אותו או אולי נגזלה ממנו.
אין אני יודע כמה זמן בהינו זה בזה ואין אני יכול
להעריך במידות או תארים, כאילו הזמן קפא והתמוסס
בתוך החושך והיה לענן היחיד בתוך השמיים הקודרים.
צמרמורת אדירה עברה בי ופתאום ממצולות החשיכה,
אור גדול הציף את עיניי, הייתה זאת עינו השניה של החתול.
עין זו הייתה שופעת תקווה, התמכרתי ליופיה, לא רציתי שתחדל
לעולם, ורגע אחרי נעלם לו גור החתולים ואיתו האור.
החלון נטרק במהירות מהרוח ועליו כמעין חלום הופיעה
טביעה קטנטנה של תקווה...