הים, כה גדול הוא הים,
וסופו, בקץ הפלא הענוג, אכן קיים.
אז יבואו גלים גדולים
כרכסי הרים אדירים
ומצולות הים אשר את חסר יופיים אשלול-
אליהן, בוודאי, אצלול.
שלא תעבור המחשבה
הסירו מיד גם את רעותה, התהייה
מדוע בשעת לילה מאוחרת
אני מזמר לך שיר קינה משובצת טלאי אדרת.
שלל רב מצאתי אז בים,
בבקבוק קטן, מיותם.
זה לא אותי שהמים סחפו,
נותרתי ריקני, והקולות בראשי נדמו.
זו לא אחרת, זו אותה גברת-
שהפכה ארצות הלב על יושביהן ופגמה בתפארת
בם פיתוחי חותם צבעוניים עדינים
אשר היו לי בידיים כמות עוללים רכים
אז היה שנגס בי הזמן את השאריות,
את חירות המחשבה, הצלילות והבהירות הזוהרת,
ואך גם הקטנים שבזיכרונות לקח-
חטף באישון ליל את בדי תחושות שרקמתי בכל און וכוח.
משא ומתן ניהל עם תכונות האופי הבוסריות
אין בהתנהגות הזמן תפניות.
תנועת המטוטלת לכאן ולשם נוע תנוע
דת העולם היא שלעד לא ימצא האדם מרגוע.
השגחת תבערת העניינים הדחופים המכלים
היא שאונסת אותו תמיד להתגעגע לימי הנעורים.
כך או אחרת, בסוף היום, כשהוא כבר שוכב פרקדן
עת ניתנת לו זריקת הרדמה קטנה-
הוא עולה ועולה עם חלומותיו, נח, ישוב על ענן.
ובעבור מה כל הסער והפרץ שליוונו על הארץ,
אם בתכלית הכל המנוחה חשובה מכל השקעת המרץ?