היא קמה לכבודי, או אולי לכבוד האחד שאותו קיוותה לפגוש.
דמיינתי קידה קלה, לחצנו ידיים והתנשקנו לחי אל לחי. התיישבנו.
היא נשענה קדימה, מרפקים על השולחן, נשענתי לאחור. פיסת מחול
בין שני זרים. עיניה ננעצו בעיני, הושפלו, ננעצו ושוב הושפלו.
מי אתה? שאלו.
שיחת הטלפון אמש, לא דמתה לזו המתקיימת בין סוכן מכירות
לקורבנו. היא היתה איטית ומגושמת. יעל סיפרה לי כי היא
צֶ'לָנִית במקצועה כבר שלושים שנה, מאז שהיתה בת שש. אני
שיחקתי אז תופסת. כל ילד לעצמו וכולם גם יחד. הייתי לא רע
בלתפוס בנים, וממש סופרמן בלתפוס בנות. במָקום אחר בעולם,
ילדים בגילנו ניסו לתפוס דגים, כי אחרת ישארו רעבים. מאז,
הסופרמן הזה לא מצליח לתפוס אפילו מישהי שיושבת מולו בנחת.
בחנתי את אצבעותיה, ובהיותה ידועה כנגנית וירטואוזית, חשתי
כלפיהן יראה.
"אם אינני מתאמנת לפחות אחת ליומיים, מתגנבת החלודה. לא שומעים
אותה אבל בהחלט מרגישים."
בסוף המשפט עמדה כניעה. אכן. פתחתי מעט את החלון. אמנם סוּפר
לי בעבר על היותה של המוזיקה בוגדנית וכפוית טובה, אך חלודה
נתפשת בעיני כתואר כבד עבור נגינה כה זריזה. מתאים יותר לרכבת
משא עייפה. הזמנתי כריך ים-תיכוני וכוס יין אדום, תוצרת
אוסטרליה. נדמה כי יין ממקום שלא ביקרת בו, מעלה בך תחושת
היכרות משונה, כאילו ביקרת בו בחטף. יעל הזמינה מרק
אפונה-אווז. צחקנו. רק שלא יגיע חי, מנופף בכנפיו להחלץ.

אנשים כמוני, תאמר להם: 'שלושים שנה צֶ'לוֹ' - מיד הם נדרכים
לפענח את התיזמורתיוּת שבה אתה דולה מרק מן הצלחת, את גובה
המצח שלך ואת קווי הדמיון שלך להוריך, אותם מימיהם לא פגשו.
"יש עוד מוזיקאים במשפחה?" שאלתי.
"אחותי."
היא סיימה לגמוע את המרק, הניחה את הכף, הזדקפה ולבשה ארשת
כמיהה. סתיו ניו-יורקי, קצה התור לאופרה 'איסור האהבה' של
ואגנר. אחותה, זמרת סופרן עטורת פרסים,  בדרכה לניחום אבלים.
שָׁבָה מדי פעם על עקבותיה, ושוב ממשיכה קדימה. מקווה שלא
להיות האורח הראשון. גבר נאה ממוצא אסייתי, בעל גוף דק ושיער
חלק, מחליט להמר. קונה כרטיס עודף, מאה ועשרה דולרים, לא הימור
גדול מדי מבחינתו, סיכויים סבירים. ברגע אחד שואל, כמעט בלי
קול: "כרטיס מיותר, מישהו מעוניין להצטרף?" אבל היא שומעת,
יכלה בקלות לפספס, ומצטרפת. הנה קמה משפחה. הם גרים בבייג'ינג,
עיר הולדתו, יש להם שני ילדים וטרמפולינת-ענק. בסין זול יותר
לקפץ.

"הקשר האחרון שלי נמשך תשע שנים והסתיים לפני כשנה. קראו לה
תמר."
הופתעתי באופן המוחלט ביותר. לטעמי, נקודת מפנה בעלילה דורשת
שקט בכדי להתבהר, וזה הוקדש כולו לתמר. השקט הביא עימו שאלות
ששקט תמיד מביא עימו. כאלו הניתנות לפתרון רק ברעש, כשכבר אינן
בהירות מספיק. נקישת כוסות מן השולחן הסמוך, ומולי שוב יעל,
מבטה חוקר. אני נוגס בגבינת הפטה המשוקעת בחציל קלוי הממלא את
הכריך. ערב לחך. היא שותה שוקו חם, שוקו הינו משקה ילדותי או
נחמה למבוגרים.
לרגע אני שוב נמלט החוצה, לשיטוש ברחובות העיר - אורות מרצדים
בנסיונם לצעוק, מרזבים בּוֹכִיִים, פחי זבל שכבר לא אכפת להם
ממידת המוסר של חתולים; נשים בלבוש מינימלי, קַדְרוּת
בְּטוֹנִית. אני קם ונופל כמו עץ המוקף גדר. מרפסת. שעת בין
ערביים, תמר ויעל מתלטפות כזוג ענני נוצה. ברקע, רביעיית
מיתרים שוזרת נוף ים. חם ולח. הן משילות אחת את חולצתה של
זוגתה, לאנשים קל יותר להשיל את שלא שלהם. נחשים שונים מאיתנו.
היא מביטה בי עם כל הגוף, כאילו הייתי מצלמה. אני מתלבט האם
לחזר. גם לְחיזור נטייה להחליד. הן שכובות אחת בתוך השנייה,
מיצוי של כוח, חולשה ומרד. לבי הולם.

"כמה שנים למדתָ?" החזירה אותי ואת עצמה לבית הקפה בשאלה
מסנוורת.
"אחת-עשרה."
"וְקוֹנְטְרָפּוּנְקְט?"
"בערך שנתיים. גם הופעתי פה ושם, כחלק מהרכב טְרִיוֹ."
הרגשתי בכל זאת טירון. סיפרתי על תקופת לימודי אצל עודד, אדם
יקר, חוקר צלילים ואתנחתאות. היה לי לכותל באותה תקופה. מלחין
ומורה משכמו ומעלה, זועף משכמו ומטה. הכעס הוא פנימי, בבטן.
יוצא החוצה בתווים שחורים ובעשן סיגריות ממורמר. אביו, שהיה
מנתח הלב הראשון בארץ, נרצח בדמי ימיו, והותיר אחריו בן יחיד,
חצוי. מדי שבוע נהגתי להכין עבורו טחינה ביתית. שום
ופטרוזיליה, מלח, מעט פלפל. מזמן לזמן, בכדי לחזות באופי הבעתו
המשתנה למן הטעימה הראשונה, הייתי משבש את המקובל בינינו
ומחליף את עלי הפטרוזיליה בכוסברה טריה. מעין משחק שהמצאתי, יש
שיראו בזאת אנינות טעם. ההסכם האמור דאז - מאה שקלים וקערת
טחינה גדושה עבור שיעור קומפוזיציה הנמשך כשעה. לאשתו היתה
העדפה מובהקת לכוסברה, אך ההסכם היה ביני ובינו. הקפדה זו,
נראית לי היום מיותרת.
"מכירה היטב לא מעט יצירות שלו," אמרה כבדרך אגב, מסלקת את
הקרום שמעל השוקו, "ואפילו השתתפתי בנגינת כמה מהן. יצירות
קשות לביצוע, אבל באמת נפלאות. בכל אופן, הרבה קהל לא ראינו
שם."

קהל. לא קל לאסוף אותו, אני אומר לכם. הוא אינו קשוב לגלגול
קודם, ומול עיניו הרעבות, אל לך לדעת שליטה או להתבלבל. קהל
דומה לאי - קסום, בררן, נולד, הולך ונעלם. חירות כלואה. נדמה
היה כי בנקודה זו אנחנו תמימי דעים, ולאור העובדה כי שלפוחית
שתן שְׁלֵוָה אינה מן המידות הטובות אותן ירשתי, ניגשתי שוב
להתפנות. דקת תזכורת לַבדידות. בעת שֶׁמַּיִם רחשו למלא את
מיכל האסלה, נטלתי ידי ונשאתי נאום חוצב אודות היות האהבה
אלמותית.
"ללא מראות העולם היה הרבה יותר סנטימנטלי," לחשתי למראה
מולי.
שבתי מחודש, אפילו אופטימי. התיישבתי. נשענתי קדימה, מרפקים על
השולחן, היא נשענה לאחור.
"ניסינו הפרייה מלאכותית, לא צלחה. הפלה טבעית לאחר שמונה
שבועות..."
בן רגע התכווצתי בכיסאי, מסוג ההתכווצויות הנותרות גם לאחר
שהלכו לדרכן. שמונה שבועות הם נצח כשמדובר במקצב
שֵׁש-עֶשְרִיוֹת.
בנק זרע, מינוס מאה תשעים וחמש מעלות צלזיוס, קירות לבנים
ושקטים כתוכו של אגוז קוקוס. הבחירה כמעט בלתי אפשרית.
טבלת-זרע המכילה שם, סוג שיער, צבע עור ועיסוק. לְאבולוציה
דרושים מתנדבים. אין חובה למלא את שדה העיסוק. יתכן עיסוק
'סטודנט', יתכן 'קבצן' או 'ראש ממשלה', יתכן 'נפטר'. מצחיק
לחשוב שגם בנק כזה, הַגּוּרוּ של כל רחם זועק, מגדיר עבור
לקוחותיו שעות שבהן הוא פתוח.
אוטובוס חלף ברחוב הסמוך, וסירנת אמבולנס. מישהו בא ומישהו
הולך. נשענתי לאחור.