[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
ביקור רופא

מתישהו לקראת צהרים התחלתי להרגיש לא טוב. לא משהו רציני. מין
כבדות שכזו מלווה בצמרמורת קלה.
במקום להיכנס לשיעור הבא, גררתי את עצמי לפינת הקפה והכנתי
לעצמי תה חם. לימון לא היה ובתוך הכלי של הסוכר התרוצצו נמלים.
כשמזגתי את המים מהקומקום לתוך הכוס, שקית התה צנחה פנימה. לא
מצאתי כפית נקייה. ניסיתי להוציא את השקית הסוררת אלא שקצות
אצבעותיי נכוו מהמים הרותחים. המים היו חמים מכדי ללגום מיד את
התה. המתנתי זמן מה כדי שהתה יצטנן אך בינתיים התה הפך חזק
מדי. צבעו היה חום כהה עד שחור. ויתרתי. התיישבתי במסדרון
וחיכיתי שההרגשה הרעה תחלוף.
כעבור כמה דקות התחלתי לחוש בסחרחורת קלה מלווה בתחושת בחילה.
הבנתי שהמצב רק מחמיר וכי טוב אעשה אם אעזוב את האוניברסיטה
ואסע לנוח בביתי.
הגעתי הביתה (חדר שינה עם מטבחון ששכרתי מזוג קשישים חביבים)
וצנחתי הישר למיטה. קיוויתי ששנת צהריים מאוחרת תסייע לגופי
לאסוף הכוחות הנדרשים כדי לחזור לעצמו ולהתגבר על הווירוס מה
שזה לא יהיה.
כשהתעוררתי שרר חושך בכל הבית (אכן, רק חדר שינה ומטבחון אבל
"בית" לפחות נשמע גדול וחמים יותר) . גיששתי דרכי באפילה למתג
התאורה ועד שמצאתיו, הבנתי שאני קודח מחום. כלקח ממקרים קודמים
בהם התקשיתי למצוא את המדחום, הקפדתי להשאירו במצב הכן על
השידה הנמוכה שלצד המיטה. ללא שהיות תחבתי את המדחום לפי.
המדחום אישר את תחושתי. שלושים ושמונה פסיק שבע ובזוית מסוימת
אפילו אפשר היה לראות את פס הכסף נושק לשלושים ותשע. "כמעט
ארבעים", אמרתי לעצמי בחרדה.
במצבים דומים בעבר הייתי ממהר לקופת החולים ומתייצב אצל רופא
המשפחה. הפעם העדפתי לנסות קודם כל תרופות מסורתיות בתקווה
שייתרו את הצורך להתייצב בפני הרופא.
במשך היומיים הבאים שתיתי כוסות תה בלימון עם חיזוק של מעט
רום, לגמתי מרק עוף של סבתא לאחר ששאפתי את אדיו, אכלתי שום
טרי, ערבבתי בצל ודבש ולגמתי את מיצי התמהיל המבחיל, הנחתי בד
רטוב על מצחי, קראתי פרקי תהילים ו...כלום. החום לא ירד.
המתנתי יום נוסף בתקווה שהווירוס, או מה שזה לא יהיה,  ייעלם
מעצמו אך כשגם בסוף אותו יום נותר מצבי ללא שינוי, הבנתי שאין
מנוס אלא לסור למחרת לרופא המשפחה.
עם בוקר התייצבתי מלא חשש בקופת החולים. מול דלתו הסגורה של
הרופא השתרך תור של ממתינים משתעלים ומנוזלים. ביררתי מי
אחרון, מצאתי מקום ישיבה והמתנתי.
על הדלת האפורה היה קבוע שלט מאיר עיניים: ד"ר רפאלי - רופא
משפחה. עד אז הייתי אצל ד"ר רפאלי פעם אחת בלבד. היה זה לפני
כחצי שנה. סבלתי אז מכאב גב והכדורים שרשם לי, היו יעילים
ביותר העלימו את הכאב בתוך יום.
כמה אנשים לפני בתור? ספרתי בלב. רק חמישה. חשש גדול מילא את
ליבי. הלוואי והיו יותר אנשים לפני בתור.
את ד"ר רפאלי הכרתי לא רק כרופא אלא גם כשכן. הוא ואני גרים
באותו רחוב. המדובר ברחוב קטן, ללא מוצא שכל הבתים בו פרטיים.
ביתו של הרופא ניצב מול ביתי בקו אלכסוני.
מצחיק לדבר על הבתים של שנינו באותו המשפט, גיחכתי לעצמי.
לדוקטור וילה נאה, מרווחת ומרוהטת בטוב טעם. ביתי לעומת זאת
הוא חדרון וחצי המצויד במינימום ריהוט וממוקם בחצר ביתם של זוג
הזקנים בעלי הבית. הללו שחפצו בהכנסה נוספת, בנו בחצרם דירונת
קטנטנה אותה שכרתי למשך שנת לימודיי במכללה שבפאתי העיר.
"מי אחרון?" שואלת אישה שהגיעה זה עתה. השבתי לה שאני. "אז אני
אחריך" היא אמרה לי בחיוך. בינתיים התקדם לו התור. עוד ארבעה
אנשים לפני. מעט מדי.
אני מעריך שד"ר רפאלי הוא בן חמישים וחמש ולכל היותר שישים
שנה. הוא מבוגר ממני לפחות בשלושים שנה. תספורתו קצוצה ורק
בקושי ניתן להבחין באניצי שיער לבן הצומחים על ראשו כדשא לבן
קצוץ היטב. ברחוב הוא חולף על פני מדי כמה ימים. ביודעי עד כמה
חשוב לשמור על קשר טוב עם רופא, אני תמיד מברכו לשלום. לא זכור
לי שהיה טורח להגיב. התרשמתי שהאיש ביישן או מסוגר בתוך עצמו.
עובדה זו הפליאה אותי מאחר וסברתי שכל הצרפתים הם אנשים
פתוחים, עליזים ומנומסים. כן, האיש ורעייתו עלו ארצה מצרפת
לפני מספר שנים ובחרו להתיישב בעירנו.
בחנתי את מצב התור. רק עוד שלושה אנשים לפני. כמו תמיד במצבי
מתח, שלפוחית השתן החלה לאותת לי שכדאי למצוא שירותים קרובים.
האם להמר ולהתאפק  או שעדיף לקום ולגשת לשירותים שבסוף
הפרוזדור? לא רציתי להוסיף לעצמי קושי נוסף ולפיכך קמתי
ונכנסתי לשירותים.
כשחזרתי מהשירותים והתיישבתי באותו כיסא עליו ישבתי קודם,
בדיוק נפתחה דלתו של הרופא ואדם מבוגר יצא ממנה. בחור צעיר
מיהר להיכנס ולסגור אחריו את דלת חדר הרופא. אם כך, רק עוד שני
אנשים לפני בתור. איזה פחד...
לד"ר רפאלי מבטא צרפתי בולט. גם לבריז'יט אשתו. להבדיל ממנו
המסוגר והמופנם, בריז'יט חביבה ופתוחה. היא נראית צעירה מבעלה
בעשר שנים לפחות. ברונטית בעלת גובה ממוצע. לא שמנה מדי ולא
רזה מדי. אין בה שום יופי מיוחד או שיק צרפתי מהמם. סתם אישה
חברותית. מאוד.
הבחור הצעיר יצא מהרופא. כמה זמן הוא היה אצלו? דקה, לא יותר.
אם כך, רק עוד אדם אחד לפני בתור. נשימתי הפכה לקצרה ומהירה
יותר, סממן רגיל אצלי למתח.
אח, בריז'יט רפאלי. איזו טעות עשיתי. לשם מה הייתי צריך להיכנס
לכל הסיפור איתה? ייסרתי עכשיו את עצמי. אבל איך יכולתי לדעת
לאן יוביל אותי טוב ליבי, מיהרתי להשיב לעצמי. כמה זמן חלף מאז
האירוע? לא יותר משלושה או ארבעה שבועות. כעת על מפתן דלתו של
בעלה, נדמה לי שהדברים התרחשו רק אתמול. היא ניצבה אז בגבה
אלי, רוכנת מעל תא המטען הפתוח של מכוניתה. חלפתי לידה בדרך
לביתי. הפטרתי ברכת שלום מנומסת והיא התיישרה בזריזות הפנתה את
גופה לכיווני ובמאור פנים ענתה לי בחביבות: "או שלום מיסייה".
נימת קולה הייתה שילוב של שמחה וצחוק. משהו שלא הכרתי עד אז.
היא הצביעה לכיוון ביתי ואמרה במבטא כבד "אתה משם, נכון?". בלי
להמתין לתשובתי היא המשיכה ושאלה אותי לשמי. אמרתי לה והיא
ניסתה להגות אותו ללא הצלחה. הדבר הצחיק את שנינו. "לי קוראים
בריז'יט" אמרה והושיטה ידה לעברי. עורה היה שזוף, ציפורניה
צבועות אדום ועל שתיים מאצבעותיה בהקו טבעות עם אבני אודם. ידה
נותרה תלויה באוויר.  בלעתי רוק במבוכה ובאיחור של שניות לחצתי
את ידה. "אשנטה" היא אמרה בחיוך צחור שיניים שגרם לי להצטער על
שבבחירה בין צרפתית לערבית בתיכון, העדפתי את השפה הלא נכונה.
היא לבשה שמלה תכולה בעלת מחשוף. כנראה הביאה איתה את השמלה
מצרפת הרהרתי. מעל קו המחשוף בלטו שתי גבעות תפוחות, עגלגלות,
שזופות, יפהפיות. יכולתי להמשיך ולבהות  בהן עוד זמן רב אלא
שהיא דאגה להורידני לקרקע המציאות בהצביעה על שקית נייר חומה
גדולה שהייתה בתא המטען של מכוניתה. מן הסתם חזרה זה עתה
מקניות בסופרמרקט.  
"תסכים לעזור לי ולהכניס את השקית הזו פנימה?" שאלה בקול
מתחנחן תוך שהיא מצביעה על ביתה.
"בודאי" עניתי ללא היסוס.
ללא שהיות הרמתי את השקית וצעדתי אחריה בשביל המוביל לדלת
הבית. שמלתה הצמודה הדגישה את מתאר גופה. ישבנה הטלטל מצד לצד
בקצב הליכתה. ביד אחת היא אחזה בשקית ניילון קטנה וביד השנייה
החזיקה צרור מפתחות שבעזרתו פתחה את דלת הבית. נכנסתי אחריה
למטבח תוך שאנו חולפים על פני חדר האורחים הנאה. "תוכל להניח
את זה כאן" אמרה והצביעה על השולחן. היא עצמה התכופפה והניחה
את השקית הקטנה על הרצפה. המחשוף בשמלתה התעקל קמעא וחשף לעיני
את שדיה. יכולתי לראות בבירור שהגברת לא לבשה חזייה. כעת
יכולתי להשלים את שדמיינתי קודם. חזה מושלם. כנראה שהסמקתי
כיוון שהיא הביטה בי וצחקה קלות. חשתי מבוכה רבה. היה לי ברור
שהיא הבינה מדוע הסמקתי. עמדתי במקום כנציב מלח.
עכשיו כשאני שב ומשחזר לעצמי את האירוע איני יכול שלא לייסר את
עצמי על שלא נפרדתי ממנה לשלום באותו הרגע.
אותו יום היה חם במיוחד (אולי בגלל זה ויתרה על חזייה?) והגברת
מזגה לכל אחד מאיתנו כוס של מים צוננים. היא נטלה בידה את כוס
המים והביטה לעברי. גם אני לקחתי את כוס המים אך לא שתיתי.
יכולתי לראות את עיניה החומות ננעצות בי ללא מצמוץ. בלעתי את
רוקי והתרכזתי בעיניה. באיטיות היא הניחה את הכוס מידיה
והתקרבה מעט יותר לעברי. היא אמרה לי במבטאה הצרפתי  אך הפעם
בקול צרוד משהו "תודה רבה". יכולתי לחוש את הבל פיה ולהריח את
ריח גופה שהדיף ניחוח בושם עדין. ידה נגעה בידי. שוב הסמקתי
ואז היא התרוממה על קצות אצבעותיה, הניפה ידיה באוויר וכרכה
אותם במהירות על צווארי. עוד בטרם עיכלתי זאת הצמידה שפתיה
לשפתיי.
"אדוני, עכשיו אתה" אמרה לי האישה שאחרי בתור. נשמתי עמוקות
והבנתי שהגיע הרגע. אני חייב להיכנס לבעלה של בריז'יט. ואולי
לא? הרי בעצם אני יכול לקום וללכת. ד"ר רפאלי לא יידע שהייתי
כאן והאישה שאחרי בתור רק תשמח. אבל לא, אין לי ברירה. אם אני
רוצה להבריא אני חייב להיכנס. הרי אין רופא אחר בקופת החולים.
אני מוכרח להיכנס.
נזלת החלה יורדת אט במורד אפי. הצלחתי למצוא טישו ישן בכיס
המכנסיים, ולעצור את הנזלת רגע לפני שתגיע לפי.
בעודי מקנח את אפי הגיעה בחורה צעירה, דתייה בהריון מתקדם,
ושאלה אותי אם תוכל להיכנס רק כדי לקבל חידוש מרשם. כמובן
שהסכמתי. "מן השמיים נפלה לי זאת" אמרתי לעצמי בתחושת הקלה
רגעית. האישה שאחרי בתור התרעמה על טוב ליבי. התעלמתי מדבריה.

בריז'יט נישקה בדיוק כמו שצרפתייה אמורה לנשק.  מפגש הלשונות
הלהיט אותי וידיי חיבקו אותה מלפנים ומאחור. היא הצמידה את
גופה לגופי והצליחה גם לנשקני וגם להשמיע קולות שהיו תערובת של
אנחה, נשיפת אויר וגרגור של הנאה.  עמדנו חבוקים והתנשקנו בלהט
מספר דקות ולאחריהן אחזה בריז'יט  בידי והובילה אותי דרך גרם
המדרגות לחדר השינה שבקומה השנייה. בקושי נשמתי בזמן שהסירה
במהירות את בגדיי ובתוך חלקיק שנייה נוספת הסירה את שמלתה
מעליה ונעמדה מולי עירומה לחלוטין. בריז'יט צחקקה ומשכה אותי
למיטה. פרק הזמן ששהיתי במיטתה היה ללא כל ספק מהנה ביותר.
הגברת ידעה בדיוק מה היא רוצה והדריכה אותי בהתאם. משבאה על
סיפוקה, התנתקה ממני, חייכה ואמרה שכדאי שאלך כי יש לה עוד
דברים לעשות. בליבי פנימה רציתי להחזיר את מחוגי השעון אחורנית
אך לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לחוות את החוויה מחדש.
התלבשנו והיא ליוותה אותי עד לדלת. רגע לפני שסגרה אחרי את
הדלת, הודתה לי בריז'יט. איני יודע אם התודה כוונה לעזרתי
בסחיבת הקניות מהאוטו או לכל שבא מיד לאחר מכן. אני שתקתי ולא
אמרתי מילה. לא כי לא רציתי אלא שהייתי כה המום עד שלא יכולתי
להוציא מילה מפי.
מדוע העניקה לי בריז'יט רפאלי את כל הטוב הזה איני יודע ואולי
לא אדע לעולם. מה שאני כן יודע הוא שבתוך שניות אהיה נתון בידי
בעלה. חשתי כי בעוד רגע נשמתי פורחת. ידיי החלו לרעוד ואני
נותרתי מסומר לכיסאי גם כשהדתייה הצעירה יצאה מחדר הרופא
והשאירה אחריה את הדלת פתוחה. פחדתי לקום. הרגשתי שהדם אוזל
מגופי. האם הרופא יודע על מעלליי עם אשתו? ואם כן, מה הוא יעשה
לי כשיראה אותי?
"תביאו לו כוס מים, תראו איך הוא חיוור. תיכף יתעלף" זעקה
האישה שאחרי בתור והצביעה עלי.
מישהו הגיש לי כוס פלסטיק מלאה כדי חציה במים. לגמתי מעט מהמים
והאישה הושיטה לי יד וסייעה לי לקום. "תודה, אני בסדר" מלמלתי
לעברה ופסעתי ברגליים כושלות לעבר הדלת הפתוחה. בעיני רוחי
ראיתי את הרופא מזנק לעברי מיד עם כניסתי לחדרו וחונק אותי
למוות. ממש יכולתי לחוש את אצבעות הברזל שלו סוגרות על צווארי
ודמיינתי איך דמי ניתז על  חלוקו הלבן.
עוד צעד ועוד אחד והנה אני בתוך החדר של ד"ר רפאלי.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" צרח הד"ר רפאלי מיד עם כניסתי.
מעולם לא שמעתי אותו זועם כל כך. כמעט ונפלתי מעוצמת קולו.
"זהו. אני אבוד" ייללתי לעצמי. ביד רועדת אחזתי במשענת הכיסא.
רגליי בקושי נשאו את משקל גופי. ליבי הלם בקצב מטורף. חיכיתי
למכת המוות שתשים קץ לייסוריי.
בחשש גדול הרמתי עיניי מהרצפה לעבר הרופא וראיתיו יושב על כסאו
ואוחז בשפופרת הטלפון. הוא בכלל לא הביט לעברי והיה מרוכז כולו
בשיחת הטלפון שניהל. מיהרתי להתיישב על הכיסא שמולו. בניסיון
להירגע נשמתי נשימות עמוקות והבנתי שזכיתי בעוד כמה דקות של
חסד.
"כרטיס בבקשה" אמר לי הרופא במבטאו הצרפתי. ביד רועדת הושטתי
לו את כרטיס קופת החולים שלי.
אם לא זיהה אותי עד עכשיו, לבטח יכיר את שמי המופיע על המסך
שמולו, הרהרתי. כל חושיי התחדדו בניסיון לקלוט את השינוי הקל
ביותר בארשת פניו של הרופא או בגוון קולו. הרופא עיין בנתונים
שמולו והמהם קלות. ברכיי החלו רועדות ובניסיון לעצור את הרעד
הנחתי את שתי ידיי על ברכיי.
"כן, אז למה באת?" שאל הרופא. נימת קולו הייתה רגועה. האם אינו
יודע על מעלליי עם אשתו או שהוא מבקש להרגיעני בטרם יפעל,
תהיתי. בקול רועד סיפרתי לרופא על תסמיני מחלתי והוא הביט בי
בתשומת לב.
האם עכשיו נפל לו האסימון והוא מבין מי אני? האם בכלל אשתו
סיפרה לו? ואם כן, איך אוכל להסביר לו שהיא זו שיזמה הכול?
שאלות כבדות משקל אלה העסיקו אותי. עד כמה כבדות? הרי חיי
תלויים בהן.
הרופא הורה לי לשבת על מיטת הטיפולים ולהרים את החולצה. הוא קם
מכיסאו ונעמד מאחורי.
זהו, עכשיו זה יגיע, אמרתי לעצמי. ישבתי כפוף ומוכן לספוג מכה.
חשתי במגע הסטטוסקופ על גבי. אחר כך הצמיד הרופא את המכשיר
לקדמת בטני והאזין לו ברוב קשב.
"תפתח פה ותגיד אה" ציווה הרופא בנוטלו מקל דק מקופסת זכוכית.
חששתי שהרופא ידחוף המקל עמוק לגרוני ויחנוק אותי. אך לא,
הרופא הכניס את המקל לפי בעדינות, הביט ברוב עניין פנימה ואז
השליך המקל לפח שלידו.
"אתה יכול לסדר את החולצה" אמר הרופא. בעודי תוחב את החולצה
למכנסיי הבנתי שהביקור עומד להסתיים בשלום. נשמתי לרווחה
והתחלתי לראות את האור בקצה המנהרה. הרופא הודיעני כי אינו
רואה משהו מיוחד "כנראה וירוס עונתי" אמר.  הוא רשם לי תרופה
כלשהי ואני מיהרתי לצאת מחדרו ולשוב הביתה.
הדרך הביתה הייתה שמחה במיוחד. חשתי כמי שניצל בעור שיניו מחבל
התלייה. נהניתי להביט על השמים הנקיים מענן ולהאזין לציוץ
הציפורים מעל עצי האורן שלצד הדרך. עוד צעד ועוד אחד והנה אני
כבר ברחוב. כעשרים מטרים ממני ראיתי מראה מוכר. בריג'יט עומדת
ליד מכוניתה ודלת תא המטען פתוחה לרווחה. המשכתי ללכת לכיוונה.
יכולתי לראות בבירור כי בתא המטען שקיות של קניות שערכה. הנה
היא מנופפת בידה. כמה נחמד מצידה. אך רגע, אמרתי לעצמי, כדאי
שתחשוב. הרי רק לפני רבע שעה היית בחרדה נוראית שבעלה יהרוג
אותך. למה לך ליפול שוב לפח הזה? אולי כדאי שאתעלם ממנה,
הרהרתי לעצמי. אבל איך אפשר, הרי אני כל כך קרוב אליה? לא אוכל
להסתובב ולא אוכל להתעלם ממנה בעודי חולף לידה. הרי איני
מעוניין לפגוע בה או להעליבה.
חלקיק שנייה מאוחר יותר הסתיימו התלבטויותיי. בריג'יט קראה
לגנן הצעיר שעבד בחצרו של השכן. הבחור עזב את הגינה וניגש
אליה. הוא לבש מכנסיים קצרים והיה עירום בפלג גופו העליון.
בריג'יט הביטה מקרוב על גופו החסון של הגנן ושאלה אם יסכים
לעזור לה. היא הצביעה על שקית נייר חומה מלאה במצרכים שהייתה
בתא המטען של מכוניתה. הגנן הרים את השקית בידיו וצעד אחריה
בשביל המוביל לביתה.
ראיתי את בריג'יט פותחת את דלת הבית ונכנסת פנימה בעקבות הגנן
הצעיר. ראיתי את הדלת נסגרת. ידעתי בדיוק מה מתרחש עתה מעבר
לדלת ביתו של הרופא.
חייכתי לעצמי בעודי נכנס לתוך ביתי. שמתי לב שהרגשתי השתפרה
פלא







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מילא לחדור, אבל
למה לפרטיות
שלי?


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/16 18:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה