אני מתלהב מדברים קטנים, כמו מהעט החדש שלי בקלמר. זה עט
מיוחד, כשלוחצים על כפתור, יוצא השפיץ. אני מתלהב מהמחק כי הוא
בצורת לב עם ריח של תות, והוא בצבע ורוד עם שוליים אדומים. אבל
הוא מוחק רק עיפרון, לא עט. קטניס היפה והחכמה של הכיתה הגיעה
היום ללימודים עם צמה קלועה סביב ראשה כמו כתר. זה יוצא דופן,
כי בדרך-כלל היא באה עם שיער פזור, ולפעמים רק לפעמים עם צמה,
אבל לא סביב ראשה. אני יושב שתי שולחנות אחרי קטניס, וכל הזמן
הבטתי בצמה שלה, ואז ניסיתי לצייר את הצמה במחברת. המורה הביטה
בי בהבזק מבט של הערכה, היא חשבה שאני מסכם את מה שהיא מלמדת.
אחרי הרבה פעמים ניסיתי לבדוק אם הצלחתי לצייר את הצמה נכון,
אבל זה היה עקום. בציור הצמה נראתה כמו נחש, והראש של קטניס
כמו חציל. מאוד התביישתי בזה, וקשקשתי על הדף בעצבים, על
הציור, והמורה הוציאה אותי מהכיתה. היא חשבה שאני מקשקש על
סיכום הלימודים. הלכתי לברזייה ושתיתי מים, ואז גם הרטבתי את
הפנים והמצח כי היה נורא חם. הסתובבתי כמה זמן בחצר, ואז כולם
יצאו להפסקה, ומישהו אמר שאני אוהב את קטניס, וכולם שמעו, אז
הרבצתי לו. הוא בכה והוא אמר שהוא יביא את אח שלו הגדול שירביץ
לי, אבל אני לא פחדתי, כי תמיד זה לא קורה. ואז היה לנו שיעור
ספורט, והלכתי הביתה. בדרך ראיתי את כל השדות האלו עם השעורה
הצהובה, וחשבתי שזה די פסיכי לגדל שעורה כשאפשר לעשות שם הרבה
גני משחקים, עם דשא והכול. ואז פתאום חשבתי שאין בכלל
גן-משחקים בכל האזור של הכפרים, אפילו לא אחד, וזה נראה לי
עצוב פתאום. בגלל זה כשבאתי הביתה, לא התחשק לי לעשות שיעורים,
והתחשק לי להתקלח ולישון קצת. לא הצלחתי לישון, למרות שבאמת
התקלחתי, אז ראיתי בטלוויזיה קישקשתא, וזה הביא לי דיכאון.
ישבתי במיטה וציירתי שוב את הצמה של קטניס מהזיכרון, ולא
התאמצתי בכלל, אפילו לא ניסיתי שיצא יפה, אבל זה יצא יפה מאוד.
מאוד התלהבתי, ורציתי להראות את הציור לאבא או לאימא, אבל הם
לא היו בבית, אז תליתי אותו על המקרר עם מגנט. כשאבא בא הוא
שאל מי זאת הנסיכה הזאת שציירתי, ואני לא יכולתי להפסיק לחייך,
והוא שאל למה אני מחייך.