חוזה הדירה הנגמר בקרוב, יום הולדתי המתקרב והתאריך הארור הזה-
ה2 לחודש העירו אותי מוקדם מדי כשהאנג אובר קל שמלווה אותי כל
בוקר ב4 ימים האחרונים מצטרף אלי גם הבוקר. ההתרוצצות של
אתמול, הארוחה הגדולה שסובסדה על ידי אבא (תודה אבא, ב48 שעות
האחרונות נכנסו לי לפה רק בורקס עבש וסנדוויץ בין 3 ימים)
והג'וינט השמנמן שעושן מוקדם מדי בתחילת הלילה הפילו אותי על
המיטה בכבדות נעימה וכובלת, כך גם ישנתי מספיק שעות וגם מצאתי
את עצמי כבר מסתובב במיטה בעיניים פקוחות ב6:30 בבוקר..כשהאנג
אובר מחבק אותי קלות מאחור, יותר נכון כמו מעביר ליטופי בוקר
על שיערי. אין לי מה להישאר בבית, הלחצים כבר הקפיצו אותי
מהמיטה די מהר, כמו קפיצים של מזרן ישן, דוקרים בעדינות ממוקדת
את הגוף.
אני לא רואה את עצמי כבורח לים, יותר כבוחר בו כנקודת פתיחה
לסיפור. לוקיישן המחשבות שלי. השמיים כבר בהירים ופולטים חום,
כיאה בעקבות גל החום הפתאומי שתקף את העיר באמצע פברואר. זוג
יונים באקט חיזור מפר את רצף המחשבות הדל. בכל צעד מהיר של
היון, במהלך הרדיפה-חיזור אחריה מתנפח לו הצוואר הירקרק עם
הברק הצדפתי, גדל עד שהראש נראה קטן לגיחוך וכאילו שקע מעט
בתוך הר-הצוואר המתנפח. אחרי כמה דקות של משחק התופסת הטבעי
הזה, עוצרת היונה, מביטה בו מבט קצר-ארוך (אינני יודע מה תחושת
הזמן בעולם הצאפרי) ומתעופפת לה הרחק. הכיראוגרפיה הטבעית והלא
מתוכננת יצרה שעם כל משק כנפיים שלה, התכווץ לו מעט צוארו שלו.

ואני עומד לי עם כוס האספרסו, שמדגישה לי שהיא מבין 3 הקפסולות
האחרונות שנשארו לי, והגוינט הקטן והחביב של הבוקר, מסתכל על
הגלים שולחים זרועות בטוחות אל החול, כמעט סוחפות את היון
המתוסכל והמבולבל שנשאר שם לבד איתי. בזווית העין הימינית לי,
מעט מאחורי, נשען לו בחור בגופיה אדומה בוהקת והסתכל תכופות
בשעון. בהסתכלות ה5 בערך כבר נראה באופק רץ לכיוונו המתאמן
הצעיר ששכר אותו, מתנשף בכוחות אחרונים, זורק את הרגליים קדימה
ביאוש ותקווה אל עבר מאמנו שמחכה לו מתחת לשלט העירייה של החוף
"איזור משחקים". בהתקרבו אליו עושה המאמן תנועה מוגזמת של
עצירת השעון, עם התכופפות והזזת כל הגוף באנרגיה משונה שלא
מתאימה לשום שעה ביום. המתאמן עובר אותו ונשען עם שתי ידיו על
תמרור העירייה, גבו עולה ויורד בקצב המהיר של נשימותיו. אני
מביט בהם ארוכות, ומעביר לחילופין את המבט בינם לבין הים
המתעורר. השמש שמלטפת את עורי השזוף מצחקקת איתי על החיים
ועליהם. למה לעשות את זה לעצמך? אני מנסה להעביר בטלפתיה שקרית
לעבר המתאמן. באיזה סבל רגעי הוא נראה, הוא וכמוהו רבים אחרים
בשעה כזו. ואני מעביר את המבט לבחינת גופי הצעיר, על כפכפיו
הסגולים, המכנסון האדום והקרדיגן הגדול שמכסים את גופי. הגוינט
בידי לקראת סיומו והוא משמיע קולות גסיסה קצרצרים כשהוא מושלך
לשאריות הקפה שבכוס הקרטון. 'החיים שלי תותים', אני אומר בחצי
צחקוק. הצחקוק מתפתח לצחוק מתגלגל כשאני רואה זקן שמנמן מדדה
על החוף ומייצר קו אנכי דמיוני עם מבוגרת ואנרגטית בחליפת
אדידס-טייץ מלאה, איתי ועם השמש. נעימים הימים האלה כשהגוינט
והכרה במציאות מצליחים לרומם אותך מעט מעל המציאות, כמו לעמוד
על ענן, ולהביט מהגובה הקל שתפסתי למטה על האנשים הפשוטים.
"כמה שאני שחצן", מנסה לחדור ההבנה דרך מחסום הצחוק המתגלגל.
והנה אני רואה אותו, הסיבות למה כולם עושים את זה. גופו הארוך
זז בכוראוגרפיית ריצה גברית ומושכת. מכנסון הספורט הקצרצר חשף
רגלים גבריות חטובות, שערות עטפו את שרירי הרגל כמו עטיפה
חגיגית למתנת הבריאה הזאת. בא לי להעביר לק על שתי הגבעות
המעוצבות שנבנו לו כשרירים אחוריים בזרוע העליונה שלו. פס בד
התחתון האפרפר ביצבץ מהשסע במכנס הספורט. זה תחתון שהייתי שמח
לאכול לארוחת בוקר.