[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נוגה גוז
/
מתי נתחתן

"אני רוצה לחכות קצת עם עניין החתונה" אמרתי לאנה, מסתכל איך
הדמעות מציפות אותה. "אני לא מבינה למה?" היא אמרה בקול חנוק,
אני מסתכל עליה במבט מבין. אנה היפה שלי, הצעתי לה שנתחתן
בינואר והיא כמובן הסכימה דיברנו על חתונה, לא תיכננתי אירוסין
ארוכים. איך אסביר לה שפתאום פגשתי בה והתערערתי. איך אסביר לה
שפתאום להתחתן איתה נשמע לי כמו לכלוא את עצמי, למנוע מעצמי
אותה, שפגשתי פתאום אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותה. אני חייב
קודם לסגור איתה את הסיפור לפני שאתחתן עם אנה. "זה לא שאני לא
רוצה שנתחתן," אמרתי והחזקתי לה את היד, "אני רוצה שזה יהיה
בזמן הנכון" המצאתי תירוץ. "זה כמו שוקולד טוב..." התחלתי,
"כן" קטעה אותי אנה "שמעתי את המשפט הזה שלך כבר" אמרה במעט
עצבנות. "אולי אנחנו צריכים קצת זמן בנפרד, להתגעגע ולסדר
מחשבות" הוסיפה. "לא אנה, זה ממש לא מה שאני רוצה, רק עוד קצת
זמן לפני שנקבע תאריך" אמרתי, כמעט מתחנן. אני ממש לא רוצה
לאבד מישהי כמו אנה, אבל אני חייב לסגור את הפינה הזו. חייב
לעצמי.
למחרת התקשרתי אליה, היא לא ענתה. התאכזבתי, אנה לא תחכה לי
לנצח. ניסיתי שוב להתקשר, היא ענתה לי מתנשפת "הלו?" אין לה את
המספר שלי "היי" אמרתי, "אני מתנשפת מהתרגשות לא מזה שאני
באמצע ריצה" אמרה בציניות האופיינית לה "שניה אמרה" ואני שומע
אותה מנסה להסדיר את נשימתה, צועקת 'תמשיכו בלעדיי' וממשיכה
להתנשף "כן, מי זה?" שאלה, אין לה את המספר שלי, "דותן" אמרתי,
מנסה לעבות את קולי שאשמע סקסי, "דותן! מה קורה? איזה כיף
שהתקשרת" אמרה בשמחה "בסדר, את רוצה שניפגש?" אמרתי בלי חשש,
"אמממ..." ושתקה, לא אמרתי כלום. אולי באמת לא מתאים לה וסתם
הרסתי דברים עם אנה, אבל היא לא יוצאת לי מהמחשבות מאז שבמקרה
פגשתי אותה. אולי באמת אין לה מקום בשבילי בחייה יותר, הרי
בגלל זה נפרדנו, נדמה לי. "מתי?" שברה את השתיקה, "מתי את
פנויה?" היא צחקה, "רוצה הערב?" "כן!" עניתי מיד, קבענו מקום
ושעה וניתקנו. כל היום היה לי חיוך מטופש על הפנים. אולי באמת
לא כדאי שאתחתן עם אנה אם מישהי אחרת גורמת לי ככב לחייך,
חשבתי לעצמי.
הגעתי חצי שעה לפני הזמן, ישבתי בחניה, מדפדף בפייסבוק, מסתכל
על השעון, מתמלא בהתרגשות, סופר את הדקות. עוד חמש דקות,
הטלפון צלצל, זו היא "איפה אתה? הקדמתי", "בדיוק מחנה", "ידעתי
שזה אתה!" דפיקה על החלון, היא עומדת ליד הרכב, משחרר את
הנעילה והיא נכנסת לידי, נושקת לי על הלחי ואני מריח אותה, את
הריח הטוב שלה. שנים לא הרחתי אותה והריח לא השתנה, היא שמה לב
שאני מסניף אותה ומובכת מזה. אני מכבה את המנוע, ומסתכל עליה.
כמה שהיא יפה, "אז..." היא אומרת ושותקת, "אז..." אני חוזר
אחריה "נו תדבר, למה רצית שניפגש?" ומאותו רגע לא הפסקתי לדבר,
ככה כמעט שלוש שעות, ברכב. סיפרתי לה הכל, על אנה, על איפה
שהייתי, על איפה שאני עכשיו, על זה שאני שמח שפגשתי בה ושהיא
באה, והיא הקשיבה למילים שלי, בולעת כל סיפור, מחייכת מכל
בדיחה, קשובה אליי. איך אהבתי שהיא ככה. היא לא סיפרה לי דבר
על עצמה, רק הקשיבה לי, וככה אחרי שלוש שעות אמרה "תראה נהיה
מאוחר, ואפילו לא יצאנו מהרכב", "התגעגעתי אליך" אמרתי, היא
חייכה במבוכה. "תקשיב, נהיה מאוחר, היה לי ממש כיף אבל נשמע
שאתה לא צריך אותי בחיים שלך" כמעט התחלתי לבכות, בכל הזמן
איתה בכלל לא חשבתי על אנה רק על זה שאולי נחזור להיות יחד
ואיתה אני אתחתן. וממש כך יצאה מהרכב ונעלמה.
חזרתי הביתה, לאנה, שראתה שאני מאוכזב אבל לא שאלה, נכנסה
למיטה והלכה לישון. אני ישבתי שם, ולא הפסקתי לחשוב עליה,
נרדמתי על הספה והתעוררתי בבוקר עם צוואר תפוס. אנה כבר יצאה
לעבודה, ואני ניסיתי להתקשר אליה, המספר היה מנותק. במהלך
השבוע ניסיתי להתקשר כמה פעמים והמספר היה מנותק. הייתי אבוד,
ואנה? אנה שמה לב אבל לא אמרה מילה. אחרי שבוע, כשחזרתי הביתה
אנה ישבה על הספה מול הטלויזיה, התיישבתי לידה, חיבקתי אותה
ולחשתי לה לאוזן "אולי נקבע תאריך?" אנה הסתכלה עליי "ומה
איתה?" "איתה?" שאלתי בפליאה, "עם מי שגרמה לך לחשוב פעמיים אם
להתחתן איתי", השפלתי מבט, אנה הכירה אותי היטב, היא הצליחה
לזהות הכל, מבלי שאומר "מה זה משנה? מה שחשוב זה אנחנו" עניתי,
בטוח שזה ישכנע אותה. אבל זה לא שיכנע אותה, היא הסתכלה עליי
במבט מאוכזב "אנה, אני אוהב אותך, אני רוצה שנתחתן, זה סתם היה
רגליים קרות. אין אף אחת אחרת..." לא הספקתי לסיים "דותן, אני
אוהבת אותך אבל אם אתה לא מוכן לחתונה, זה בסדר, גם אני לא
מוכנה לחתונה, ובדיוק אתמול פגשתי את הראל ואני לא מצליחה
להפסיק לחשוב שאולי אנחנו לא אמורים להתחתן", הרגשתי את הדמעות
בעיניים, את היובש בגרון, את הלב נחנק "מה?" אמרתי בקול חנוק
"אני רוצה להיפגש איתו לפני שנחליט אם מתחתנים, אני צריכה
להיות בטוחה". ידעתי למה התכוונה היא צריכה לבדוק אם יש לה עוד
סיכויי עם הראל, ואם יש לה, אז לא נתחתן.
"אנה, אם זה ככה, אולי באמת אנחנו לא אמורים להתחתן?" אמרתי,
כבר לא נחנק, הפעם בטוח בעצמי. הרי אם אני נפגשתי איתה כדי
לוודא והיא רוצה להיפגש עם הראל כדי לוודא, אולי זה לא זה.
"אויש דותן, ידעתי שתגיב ככה. אין שום סיבה שלא נסגור קצוות
לפני החתונה" אמרה ומיד הוסיפה "מחר אני נפגשת עם הראל". היא
עברה למיטה ואני שוב על הספה מוצף מחשבות, חרדות, תהיות, נרדם
ומתעורר עם צוואר תפוס, בדיוק כשיצאה מהבית. לא ראיתי אותה
יותר, אפילו לא חזרה לאסוף את חפציה. הבנתי אחרי יומיים שכנראה
השיחה עם הראל הייתה שונה מהשיחה שלי איתה, וארזתי לה את חפציה
בארגז.
הארגז עומד כאן כבר שנתיים, כל יום אני מסתכל עליו ותוהה איפה
אנה, אבל לא התקשרתי אליה. נתתי לאנה להיעלם מחיי, אבל להישאר
בארגז ליד הדלת. אולי יגיע היום שתחזור ונקבע מתי נתחתן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"גם אני המצאתי
את האינטרנט!"

מתן וילנאי.


(מוגש בחסות
"בוליביה
ושות'")


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/16 21:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה גוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה