[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ה קופר
/
ארון שלוש דלתות

ארון שלוש דלתות


הזיכרונות הראשונים שלי מגיעים לזמנים כשעוד הייתי עץ.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי עץ - לא הייתה לי שום אפשרות למדוד
אותו. אני פשוט הייתי עץ ואני צריך להוסיף שהייתי עץ טוב -
תמיד נתתי הרבה צל לציפורים שנחתו להפסקת שיר על ענפיי או
לחיות שהיו עוצרות לתנומה על יד שורשיי.
לבסוף, התברר שאני גם עץ, המתאים שיכינו ממני רהיטים.

יום אחד באו הרבה אנשים והתחילו להוריד עצים. אני לא הייתי
הראשון, לכן יכולתי לראות איך הם עושים זאת - כמה אנשים היו
נוגעים בעצים עם מקל שלא נראה כי היה עשוי מעץ ושהיה עושה רעש
נוראי. אחרי זמן מה המקל היה נכנס לתוך גוף העץ ומפיל אותו.
הסתכלתי על כל העבודה הזו כמהופנט - הרעש של המקלות היה חזק
והוא עלה על כל הרעשים הרגילים של היער, ואחרי זמן מה התרגלתי
אליו והוא התחיל להרדים אותי.

פתאום הרגשתי שמשהו נוגע בי קצת מעל לשורשיי. הסתכלתי למטה
וראיתי שמקל רעשני נכנס לגופי. לא הרגשתי כלום, רק שברגע מסוים
לא יכולתי עוד לעמוד זקוף והתחלתי ליפול. זו הייתה חוויה
מעניינת - הרגשתי שהגוף שלי נופל מהר, אך העלים לא רוצים ליפול
בכלל ומנסים להישאר למעלה, נאחזים באוויר ובענפים של העצים
האחרים. אבל בסוף, גם העלים ירדו למטה ונשכבתי על האדמה. זה
היה די מוזר - לשכב - הרי כל החיים העברתי בעמידה. התחלתי
לחשוב, האם לשכב מוצא חן בעיניי או לא . כן, זה היה נחמד - סתם
לשכב ולא לעשות כלום, לא לנפנף בענפים כדי לגרש רוח, לא להרים
ענפים הכי למעלה שאפשר, כדי שיראו קצת שמש. שכבתי ולא עשיתי
כלום. מעניין מה יהיה איתי כעת?

את זה גיליתי כעבור זמן לא רב, כאשר משהו בא והרים אותי על
עצמו, בדרך מוריד את רוב הענפים שלי. אחר כך הדבר הזה העביר
אותי דרך היער והביא למקום שלא הייתה בו שמש. נזכרתי שבבית
הספר לעצים צעירים לימדו אותי שמקום בלי שמש נקרא "בית" ובמקום
כזה יעשו מאיתנו משהו מועיל עבור אנשים. לפחות זה מה שלימדו
אותנו בבית הספר.

ואכן, שם חילקו אותי לחתיכות דקות, והוציאו את כולן, יחד עם
חברים אחרים שלי אל מחוץ לבית על האדמה. השמש הייתה חזקה מאוד
וביקשנו לשתות, אך לא נתנו לנו כלום. לקחנו את כל הלחות שיכלנו
מהאאויר, אבל זה לא היה מספיק ואנחנו פשוט התייבשנו.
וככה, מעולפים, שכבנו תחת השמש הרבה זמן, עד שמישהו ריחם עלינו
ולקח לבית אחר.

שם מקלות מתכת - קראו להם מסורים (מאז שעזבתי את היער שלי,
הקשבתי לכול הנעשה מסביבי ולמדתי הרבה מילים חדשות) - נעו בכל
הכיוונים והם הפרידו אותי לעוד הרבה חלקים. ואחר כך חיברו אליי
חלקים אחרים. זה היה כל כך מוזר, כל כך מפנק, כל השפשוף
והליטוף שעשו לי, הרגשתי כמו נצר קטן שאימו מלטפת אותו בענפיה.
סגרתי את העיניים ונרדמתי.

התעוררתי בבית שונה. היו כאן הרבה אנשים והרבה רהיטים - את
המילה הזו למדתי בבית הספר, בשיעור "מאה ואחד דברים מועילים
שעושים מעצים". אני לא זכרתי את כל מה שלמדתי אז, אבל חלק
מהמילים נתקע לי בין הסיבים שלי - נייר, רהיט, אש, רצפה,
נדנדה, כף.

הסתכלתי על כל הרהיטים ובחלק מהם הכרתי את החברים שלי מהיער.
בירכתי אותם לשלום והתחלנו לדבר. חלקם היו יותר זמן ממני בבית
הזה והם הסבירו שלכאן מגיעים אנשים כדי לבחור ריהוט לעצמם. ואז
מעבירים את מה שבחרו אל ביתם. היות ולא יכולתי לראות את עצמי,
שאלתי את החברים מי אני. "או, אתה ארון שלוש דלתות. אתה נחשב
לרהיט חשוב מאוד, אבל שזה לא יסחרר לך את הראש. גם אנחנו
חשובים."

לא בדיוק הבנתי למה זה שאני ארון שלוש דלתות צריך לסחרר לי את
הראש, לכן שתקתי. התחלתי להתבונן באנשים שבאו לבחור לעצמם את
רהיטים.



היום הרכיבו אותי בבית חדש.
אחד האנשים שעשו את זה, כיסה אותי בנוזל ריחני. לא יודע מה זה
היה, אבל הנוזל הזה לא היה כמו הנוזל של הגשם - הוא בכלל לא
נכנס לתוך הסיבים שלי. האיש עבר על הנוזל כמה פעמים עם משהו
שדמה להרבה עלים מחוברים, אבל שלא הייתה לו שום צורה מוכרת.
הוא החזיק את המשהו הזה ביד (כבר ידעתי שהענפים הארוכים
שיוצאים מאנשים בחלקם העליון נקראות ידיים) והזיז לצד אחד ולצד
שני הרבה זמן עד שאיש אחר בא ואמר: "די, כיסית הכול בלכה. כעת
תעבור לארון הבא". לא הבנתי מה המילים האלו היו צריכות לבטא,
כי למדתי רק לשמוע את אנשים מדברים וגם למדתי קצת מילים, אך
המילים ששמעתי כרגע היו זרות לי. האיש שהגיע משך החוצה את האיש
עם החפץ המוזר ביד. אני נשארתי לבד.

הרחתי מבחוץ את הנוזל והרגשתי קצת מסוחרר. פתאום ראיתי את מה
שמסביבי בצורה לא ברורה, כאילו דרך ערפל. הרגשתי געגועים
הביתה,. נזכרתי בחיים המאושרים שלי ביער, בהורים שלי, בשכנים,
בעצים החברים שלי. אחר כך התחלתי להיזכר בבית הספר היערי
שהתחלתי להשתתף בו לא מזמן. השיעורים היו כל יום מהבוקר ועד
שהשמש הייתה מעל הראש. כל העצים הקטנים היו משתתקים, מפסיקים
לנוע בגלל הרוח והיו מקשיבים למורה שלנו - אלון בן מאתיים. הוא
היה מספר לנו על היצורים שמאכלסים את היער. כמובן, שקודם הוא
הסביר שהמקום בו אנו נמצאים נקרא יער. ואחר כך הוא היה מספר על
היצורים.

אהבתי את שיעורי החיות שלו, איך שהוא תיאר את בעלי החיים שהיו
מגיעים אל מתחת לרגליו של המורה שלנו לנוח מהשמש. למשל, החיה
הקטנה עם הפרווה האפורה שהרגליים האחוריות שלה היון יותר
ארוכות מהקדמיות. הוא קרא לה בשם מצחיק Lepus. הסתכלנו על החיה
וצחקנו איך שהיא הזיזה את האוזניים הענקיות שלה. המורה אלון
צחק איתנו ואמר שביערית שם החיה - ארנב.

או החיה האפורה אחרת עם הזנב ארוך מאוד והראש שמסתובב מצד לצד
כל הזמן. ברגע שהחיה התחילה באיטיות להתקרב אל המורה, האוזניים
של הארנב הזדקרו ואחרי שנייה הוא ברח.

"ילדים, כאן  אתם רואים את Lupus."
"המורה Lupus  ו-Lepus זה נשמע אותו דבר. מה, הם אחים?"
"ממש לא. תדעו ש-Lupus אוכל את Lepus".
"המורה אלון, מה זה Lupus ביערית?"
"אה, כן, כמעט שכחתי - זה זאב".

אני זוכר שפעם הגיעו ליער יצורים שלא ראינו כמותם עד אז. המורה
אלון קרא לכל הילדים להקשיב והתחיל להסביר:
"כאן אתם רואים קבוצה של Homo sapiens. ביערית אנו קוראים להם:
אנשים."

אני נזכרתי בחיות דומות מאוד שעברו לפני הרבה זמן ביער שלנו.
רק שהחיות ההן עברו בקפיצות מעץ לעץ והאלו שלפנינו, לא עלו על
העצים בכלל. שאלתי את המורה מה הבדל.

"אילן, אתה צודק, אין הבדל גדול. קצת. מה שראית מזמן - אלו
קופים. אנשים זה אותם קופים, רק שהם זזים בעמידה. יש גם הבדל
קטן נוסף - קופים נחשבים לחכמים, אבל אנשים יודעים לעשות דברים
שאף אחד אחר לא יודע לעשות. כאן, ביער הם נחשבים לחיות הכי
חשובות וכולנו שמחים לעשות הכול כדי שאנשים יהיו מרוצים
מאיתנו."
"המורה, למה יש אנשים עם עלים קצרים ועם עלים ארוכים. וצבע של
העלים לא ירוק בכלל?"
"אנשים קוראים לזה שיער. אלו עם שיער ארוך נקראות נשים ואלו עם
קצר - גברים."
"ולמה לנשים גם יש שני גדמים מקדימה למעלה?"
"אילן, זה עוד סימן שמבדיל בין נשים לגברים".

השיטה, ששמה היה דנה, אבל כולם קראו לה סתם שיטה, ראתה משהו
מוזר ומיד שאלה: "המורה אלון, תראה את האנשים האלו - אחד
מתכופף אל השני, נשאר כך קצת ומתיישר, ושוב מתכופף, ועוד פעם
מתיישר. מה זה? עצים יכולים להתכופף, אבל זה תמיד מהרוח, אבל
כרגע אין שום רוח. אז למה הוא מתכופף?"

"אמרתי לכם, אנשים שונים בהרבה דברים. כאשר הם מתכופפים כך
ונשארים, הם נוגעים אחד בשני. הם קוראים לזה נשיקה."

"ומה זה נשיקה? אני לא יודע מה זה." זה היה הדובדבן הזקן שאף
אחד לא ידע איך הגיע ליער שלנו כי הוא היה היחידי מהסוג העצים
האלו.

"נשיקה? תראו, אולי אפשר להשוות את זה לטיפה שנופלת על עלה
שלכם ונשארת עליו. אנשים מתרגשים מהנשיקות האלו בדיוק באותה
מידה שאתם מתרגשים מטיפות המים שנוחתות על עלים שלכם."

הדולב השובב הרים את העלים שלו למעלה - אחרי שראיתי את האנשים,
העלים האלו הזכירו לי את ידם, כאילו הם מרימים אותן - ראה
שאלון שם לב אליו ושאל, "האם לאנשים יש גם ילדים?"

"כמובן. לכל היצורים יש ילדים".

"מה, גם ליום וללילה יש ילדים?" שאלה שיטה והתחילה להזיז את
עליה הקטנטנים שלה מתוך התרגשות שכל כך הצליחה להתחכם למורה.

"האמת שכן. לילד של יום קוראים בוקר. וללילה יש ילד בשם ערב."

השיטה לא נכנעה. "לשמש אין ילד".

"כן? ומי זה הירח אם לא הילד שלה"? עניתי לה בכעס כי נמאס לי
שהיא כל פעם מפריעה בשיעורים. מה עוד, לי היו שאלות משלי בקשר
ליצורים האלו שנקראים אנשים. "המורה, למה לכל האנשים יש קליפות
בצבעים שונים? לנו, לעצים יש קליפה בצבע חום כהה או בהיר, אבל
לאנשים הן בכל הצבעים. ולחלק הם בכלל דומים לפרחים. ואנחנו
יכולים רק לפשוט את הקליפה, אבל ראיתי שיש אנשים שגם פושטים
וגם לובשים בחזרה את הקליפה שלהם."

המורה אלון צחקק עם ענפיו וענה: "אילן, זה לא קליפה, מה שאתה
רואה. אנשים קוראים לזה בגדים. זה משהו כמו קליפה שלנו, אבל
אפשר להוריד את זה או ללבוש שוב. אפשר גם להחליף בין אנשים.
נכון שהבגדים האלו עשויים מצמחים כמונו, אבל זה בכל זאת לא
קליפה."

משהו לא היה ברור לי בתשובתו של המורה: "אז אם זו לא קליפה,
בשביל מה אנשים צריכים אותה?"

"אנשים לא כמונו, הם לא בנויים טוב לעמוד במזג אוויר קר. הם
צריכים בגדים לכסות אותם נגד הקור."

"וכאשר חם, הם מורידים את הבגדים האלו?" המשכתי לברר.

"הם מורידים את הבגדים, אבל לא את הכול", ענה המורה ועצר,
כאילו לא היה לו עוד כלום להוסיף, אך אני הרגשתי שעוד חסר לי
משהו בשביל להבן הכל.
"למה? למה הם לא מורידים הכול? אם הם צריכים בגדים נגד קור, אז
בשביל מה הם לובשים אותם כאשר חם?"

המורה רשרש בעלים, בזמן שניסה לחשוב על תשובה. "אני לא יודע.
יש דברים שהעצים לא יכולים להבין אצל אנשים. אומרים שאנשים
בראו אותנו, לכן הם מאוד חכמים ואנחנו לא יכולים להבין כל מה
שהם עושים."

ניסיתי לקבל עוד תשובות, אך המורה לא הוסיף שום דבר בקשר
לבגדים של אנשים.




הזיכרונות המתוקים שלי מבית הספר הופסקו כאשר לחדר נכנסו איש
עם אישה. הם נראו מצחיקים - הוא היה עם בגדים שחורים והיא עם
בגדים לבנים. כנראה שהאישה הייתה פגומה ולא הייתה יכולה לעמוד
על שורשיה, כי האיש החזיק אותה בענפים העליונים שלו בזמן שהם
נכנסו לתוך החדר. הוא הלך עד לקרש עץ קטן עם ארבעה ענפים -
שמשום מה ירדו למטה, לאדמה, במקום לעלות אל השמש למעלה כמו
שכול ענף הגיוני עושה - והניח את האישה עליו. ליד הקרש הזה היה
קרש הרבה יותר גדול, גם הוא עם ארבעה ענפים, גם הם בזו
להתנהגות הענפית ההגיונית וירדו למטה אל אדמה. האיש פרס את
הענפים העליונים שלו (אלו הידיים - נזכרתי במילה המתאימה
שלמדתי פעם), ועטף את האישה. אחר כך הוא קירב את הגזע הראשי
שלו אל הגזע הראשי של האישה וממש נגע בו בחלק העליון שלו.

שמעתי רעשים מוזרים. זה הזכיר לי במקצת את הקול, בו הנוקר טועם
קליפת עץ. הרעשים גם דמו לצליל ששומעים לאחר גשם ארוך כאשר
ערמונים בשלים נופלים למטה ונכנסים לתוך הבוץ. מעניין, מה האיש
היה מפיל על האישה שעשה אות הצליל?
הרעש המשיך והמשיך וכעת דמה לקול של לעיסה ששמעתי כאשר איילות
היו אוכלות דשא מתחת לשורשיי. פתאום נזכרתי בשיעור על אנשים
בבית הספר היערי, כאשר המורה הסביר על המילה "נשיקה". הצליל
ששמעתי היה כמו זה ששמעתי ביום של השיעור. אז האיש נישק את
האישה. עכשיו הבנתי מה הוא עשה. אבל בשביל מה הוא עשה את זה כל
כך הרבה זמן? נכון שאם נשיקה דומה למגע של טיפת גשם בעלה, אז
האיש מרטיב את האישה. אבל כל כך הרבה זמן? אולי כי לא היה גשם
מזמן בבית הזה שהייתי עכשיו. בטוח, חייב להיות שהנשיקה היא
תחליף לגשם, הרי אנשים עושים רק דברים הגיוניים.

אחרי שהבנתי הכול - וזה לקח לי די הרבה זמן - חזרתי להקשיב
לאנשים. הם עוד התנשקו, אך גם הוציאו כל מיני צלילים נוספים,
מין רכשים לא ברורים. נזכרתי שלזה המורה אלון קרא דיבור שקט.
או שזו הייתה לחישה. לא הייתי ממש בטוח והמשכתי להקשיב. שמעתי
כמה מילים מוכרות והבנתי שהם מדברים בשפה אנושית. אני צריך
דחוף להיזכר בכול המילים בשפת האנשים שלמדתי בבית הספר, אחרת
לא אבין אותם.

האנשים נישקו אחד את השני ודיברו ולא עשו שום דבר אחר. אני לא
יודע כמה זמן בדיוק עבר, אבל ראיתי שבחוץ השמש עזבה את השמיים.
זמן מה אחרי כן, האיש והאישה קמו, עשו בפעם האחרונה את הצליל
של הנשיקה ויצאו מהבית. אחרי קצת זמן הם נכנסו - האיש סחב איתו
גזע גדול מאוד. הוא הניח אותו על האדמה ועשה משהו מוזר - הגזע
התבקע לשניים לאורכו וכל חלק זז בנפרד. ראיתי שבתוך החלק היותר
גדול יש בגדים. מעניין, לא ידעתי שכך מגדלים את הבגדים - בתוך
גזעים. אבל לא התפלאתי יותר מדי, כי זכרתי שאנשים יודעים לעשות
הרבה דברים נפלאים. שנים אחר כך למדתי שמה שהאיש הביא נקרא
"מזוודה".

אחרי שהבנתי הכול - והפעם זה לקח לי הרבה מאוד זמן - חזרתי
להקשיב לאנשים. הם שוב התנשקו אבל יחד עם זה הם עשו עוד משהו
שלא הבנתי, כאילו שהשורשים שלהם יצאו מהאדמה והגזעים שלהם נפלו
על הקרש הארוך שעשה צלילים של ענף שכמעט נשבר. את הרעש הזה
שחזר על עצמו כמה פעמים לא הצלחתי להבין גם אחרי הרבה זמן
והלכתי לישון. רק כמה שנים אחרי כן, לאחר שראיתי את הדבר הזה
כמה פעמים, הבנתי שכך אנשים ממשיכים את הגזע שלהם, כך הם
יוצרים ניצנים חדשים.

כאשר התעוררתי, הרגשתי מאוד מוזר. בהתחלה לא הייתי יכול להסביר
למה זה כך, אך אחרי זמן מה הבנתי שבתוכי נמצא משהו. כאשר הייתי
עץ ביער, לא הייתי יכול לראות את הפנים שלי, אבל כרגע הייתי
ארון, ואיכשהו ראיתי מה היה בתוכי. אני לא הייתי ריק. מענף
עגול, שרץ בין שני הקירות שלי בתוכי, ירדו בגדים. בעצם לא ממש
מהענף, אלא מענפים קטנים שהיו איכשהו מחוברים לענף העגול.
הכרתי שניים מהבגדים - שחור ולבן, אבל היו עוד כמה בגדים, חלקם
בצבע אחד וחלקם עם פרחים עליהם. על הקרשים, שהתחילו על יד הגב
שלי ונגמרו על יד הדלות, היו מונחים הרימות של בגדים בצבעים
שונים. בתוך החלק הפנימי התחתון שלי ראיתי את הדברים שאנשים
שמים על שורשיהם התחתונים. איך המורה קרא להם? נעליים, אני
חושב. איך הכול הגיעו אלי? מה, אכלתי את הבגדים? וגם את
הנעליים? תוך שינה? מוזר.

זמן מה ניסיתי להיזכר איך הרגיש טעם הבגדים כאשר אכלתי אותם,
אך לא הצלחתי. אז ניסיתי להבין מה טעמם עכשיו, כאשר הם כבר היו
בפנים והרגשתי רק ריח, אחד שמוכר לי, שהזכיר שדה פרחים שהיה לא
רחוק מביתי ביער. כאשר היה שלג ביער, השדה בקושי נתן ריח, אך
כאשר הוא היה נמס וציפורים היו עפים מעלינו, השדה הריח בצורה
משכרת. כמו עכשיו. רציתי לנפנף בעלים שלי כפי שהייתי עושה בגלל
הרוח שהיה מביא את ריח השדה אלי, אבל לא מצאתי את העלים שלי.

הסתכלתי שוב מסביבי, מנסה להבין מה קורה. מחוץ לבית ראיתי הרבה
אור - כך קורה כאשר השמש בשמים. על הקרש הארוך שלפניי שכבו
גזעים של האיש והאישה וכמעט לא זזו. 'הם נראים כמו העצים
שישנים כי התעייפו מהרוח', חשבתי והחלטתי שבמקום להסתכל מחוץ
לעצמי, אתבונן בתוכי.

ראיתי בגדים, אבל מאחוריהם היה משהו שהזכיר לי את השלולית
שראיתי מתחת לרגליי בחורף האחרון אחרי אחד הגשמים. שאלתי את
הדבר הזה לשמו והוא ענה שהוא לא הוא, אלא היא - בתם של חול
וכספית ובשם הזה אני יכול לקרוא לה. "ובכל זאת איך את נקראת
במילה אחת", שאלתי אותה והחפץ ענתה לי: "אספקלריה". נחרדתי
מהמילה הארוכה וביקשתי משהו עוד יותר קצר. "טוב, תקרא לי
מראה".



די התרגלתי לאיש והאישה, שכול יום היו לובשים ומורידים את
בגדיהם (מוזר, אצל העצים זה קורה רק באביב ובסתיו כאשר הם
מורידים את הבגדים-העלים שלהם או שלובשים את החדשים, אבל אצל
האנשים זה קורה כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. אבל אלו אנשים,
לא לנו, העצים, להבינם) ועשו רעשים שונים על הקרש הגדול בחדר.
אחרי זמן מה שמתי לב שהאישה התחילה להשתנות - כאילו הגזע שלה
גדל באמצע גובה שלה. או יותר נכון נהיה עבה יותר. כול פעם יותר
ויותר עבה. זה הזכיר לי את העץ שראיתי בפאתי היער לי שגם הוא
נהיה עבה ועבה יותר עד שבאמצע הגזע הופיע חור גדול. המורה
הסביר שהעץ הזה התרכב ועוד ן מה ימות. האישה המסקנה - בטח גם
היא התרכבה ועוד מעט תמות.

אבל יום אחד, כאשר התעוררתי מרעש בבית, ראיתי שהאישה פתאום כבר
לא הייתה עבה. גם לא הופיע חור באמצע הגזע שלה. ואם זה לא
מספיק מוזר, אז ראיתי שבידיה היא החזיקה משהו שדמה לניצן קטן.
לניצן הזה היה ריח מוזר - של בוקר, כאשר טל עוד לא יבש, כאשר
הפרחים רק פותחים את עיניהם. קשה להסביר את הריח הזה, אך הוא
היה נעים, ושקשקתי בענפים שלי - יותר נכון, רק בדמיוני שקשקתי
בענפים הדמיוניים שלי, כי כל מה שהיה לי במקום הענפים, היו
דלתות ואיתם לא הייתי יכול לשקשק, כי האנשים סגרו אותן בצורה
מיוחדת שמנעה ממני אפשרות להזיזם כרצוני.

אחרי זמן מה הבנתי מהדברים של האיש והאישה שלניצן קורים אנה.
טוב, כעת למדתי עוד מילה באנושית.

אבל אחרי זמן מה האישה שוב נהייתה עבה ושוב, במקום להתרכב,
הביאה הביתה עוד ניצן. לניצן הזה קראו משה. הייתי מאוד מבולבל
- למה לאותו דבר יש יותר ממילה אחת. הפתעתי גדלה אף יותר כאשר
האישה הביאה אחרי זמן מה ניצן בשם מרדכי. כאשר היא הביאה שני
ניצנים נוספים וקראו להם דוד וחיים, חשבתי שאולי אלו לא מילים
באנושית למילה ניצן. אולי אלו השמות של הניצנים. כמו שיש עצים
בשם אלון, דולב, דובדבן, שיטה - אולי כך יש גם ניצנים בשמות
שונים.

אחרי שהאישה הביאה הביתה עוד שלושה ניצנים עם שמות שונים,
נהיתי בטוח שכך העניין - אלו היו השמות של הילדים (כבר הבנתי
שבאנושית ניצנים נקראים ילדים).

כאשר הייתי עץ צעיר, לא ידעתי מה זה שובבות - כך כול הצעירים
סביבי התנהגו וזה נראה לי טבעי מאוד. אבל כעת, כאשר הסתכלתי
והשוויתי את הגבר עם האישה אל הילדים שלהם, ראיתי מה גדול
ההבדל בהתנהגות הילדים מההורים שלהם (הרבה זמן לא יכולתי להבין
את משמעות המילה הזאת שמדברת על שתי האמהות של הילדים, וזאת
במקום אימא אחת כמו שלכל עץ נורמאלי. טוב, אצל האנשים הכול
שונה ומוזר.)

כן, אז הילדים - שובבות שלהם לא ידעה גבולות: הם התרוצצו (עוד
מילה מוזרה בשביל העצים, הרי אפילו ללכת בלתי אפשר כאשר
השורשים נטועים באדמה, אבל לרוץ! האם הטבע הגיוני שאפשר לאנשים
לרוץ? בשביל מה זה טוב?), צעקו, משכו אחד את השני בעליהם
וענפיהם, ובגלל זה הורידו טל מהחלק העליון של הגזע שלהם, נכנסו
ויצאו מתוכי (הם קראו לזה להתחבא, אך אני עדיין לא כול כך
הבנתי מה המשמעות של המילה הזו).



אם הזמן הילדים גבהו יותר ויותר (הנה עוד משהו הדומה בין אנשים
לעצים), חלקם התלבשו בבגד שחור והביאו לבית אישה חדשה בבגד
לבן. נשים של חלקם התעבו, אך לא התרכבו, אלא הביאו ילדים חדשים
לבית.

יום אחד שמעתי שהמשפחה (המשמעות של המילה הייתה קצת דומה למה
שהיה לנו ביער, אבל לא לגמרי. אני עוד ניסיתי להבין את ההבדלים
שנראה לי שהיו, לא שהצלחתי במיוחד בזאת) עוברת למקום שנקרא
"וורשה". אף פעם לא עברתי למקום אחר והיה לי מעניין איך זה
יהיה. אבל עד שזה יקרה, הייתי חייב לסבול - כל כך מילאו אותי
בבגדים שלפעמים הדלתות לא היו נסגרות. שני מדפים שלי נשברו
והיו צריכים להחליף אותם. גם על הראש שלי התחילו לשים בגדים
ודברים, כי בתוכי כבר לא היה מקום. עם המראה שלי דברתי רק
בדמיוני, כי לא ראיתי אותה מזמן בגלל כל הבגדים שהיו בינינו.

אבל יום אחד הגבר (כבר לא הייתי בטוח האם זה היה אותו הגבר
שראיתי בפעם הראשונה בבית או שזה היה ילד שלו, או אולי ילד של
ילד) התחיל להוציא בגדים ממני ולהכניס אותם לארונות קטנים
(שמעתי מילה 'ארגזים', אך לא ידעתי האם זה בכלל שונה מארונות
או לא). הוציאו ממני את הכל. גם מעל הראש שלי הורידו את כול
הדברים שהיו שם הרבה זמן. ואז האיש הוריד ממני דלת. אחר כך עוד
אחת ועוד. הרגשתי כמו בן אדם שמוריד את הבגדים שלו. זה היה כול
כך מוזר.

הגבר המשיך להפריד אותי לעוד ועוד חלקים. כאשר סיים הכול,
התחיל להעביר אותי בחלקים מחוץ לבית. סונוורתי מהשמש שהייתה
בחוץ ולא מיד הבנתי שמשכיבים אותי על מדף ענקי. את כול החלקים
שלי השכיבו. אחר כך מלמעלה שמו את הארונות הקטנים, או ארגזים,
כפי שאנשים קראו להם. אחרי זמן מה כולנו התלנו לזוז. לא יודע
איך זה היה יכול להיות - מאז שהגעתי לבית הזה, אף פעם לא זזתי
ושכחתי שזה בכלל אפשרי.

הנסיעה והשמש הרדימו אותי ונמתי עד שפתאום התעוררתי שוב בתור
ארון, אבל בבית אחר. הבית היה יותר גדול מההוא שהייתי עד היום.
היו בו גם שתי חלונות גדולים במקום אחד קטן שהכרתי עד עכשיו.
בתוכי שוב היו בגדים, אך כמו בהתחלה, כאשר רק נהייתי ארון
לראשונה, הייתי לא מאוד מלא ושוב יכולתי לראות את המראה שלי.
חייכתי לה, לא יודע למה, פשוט הרגשתי טוב, כאילו אני מתחיל
חיים חדשים.

ובאמת, החיים היו מעניינים - עכשיו בבית היו פחות אנשים, אך לא
פחות שמח מהבית הקודם. אני כבר ידעתי מה יקרה בהמשך - עוד ועוד
נשים תהינה עבות ואחר כך, במקום להתרכב, תבאנה ילדים חדשים
לבית. עד שהבית יתמלא אחרי הרבה זמן, וכך אני אתמלא עד שיתחילו
לשים דברים גם על ראשי ואז, בטח, שוב נעבור למקום אחר. בטוח
שזה מה שיהיה. ולמה לא?




יום אחד שמעתי רעש חזק, כאילו רעמים וברקים נכנסו לתוך הבית.
לא ידעתי איך זה יכול להיות, אך לא פחדתי, כי זה בסך הכול
הזכיר לי את החיים שלי ביער. אבל את האנשים זה כן הפחיד, כי הם
הפסיקו לחייך, חלק מהם בכו (כך באנושית נקרא תהליך של הוצאה
בלתי מוסברת של טיפות הטל בחלקו העליון והעגול משהו של הגזע של
האנשים. בדרך כלל זה קורה אצל נשים או ילדים ואף פעם לא הצלחתי
להבין את "ה"מתי" של התהליך הזה. אבל מי אני שאבין את האנשים,
ובמיוחד את הנשים), חלקם רק שתקו. מאותו היום פחות ופחות בגדים
היו נשארים בתוכי, וגם האלו שהיו, קיבלו חורים במקומות שונים,
כמו עלים שמחלה פוגעת בהם.

יום אחד שמעתי דרך החלונות מילה שלא הכרתי. מישהו אמר אותה כמה
פעמים כול כך חזק, שהאנשים שהיו בבית התחילו לרעוד. אני לא
בטוח מה המילה הזאת אומרת, אבל היא חזרה על עצמה כמה פעמים:
'אחטונג, אחטונג'. ( Achtung!)
ראיתי שהאנשים בבית שותקים ומקשיבים. הקול דרך החלונות המשיך
להגיד משהו בשפה שדמתה לאנושית אך שלא לגמרי הבנתי, רק
חלקים-חלקים: 'בבית... יהודים... להישאר...  להרוג...'

המילים השפיעו מאוד מוזר על האנשים כי כולם התחילו לדבר ביחד,
כך שלא הבנתי בכלל מה הם מדברים. שמתי לב שאחד הגברים הביא
רדיו - שהיה על השולחן הגדול בבית - והכניס לתוכי בין הבגדים.
האנשים היו נכנסים ויוצאים מהבית כל היום עד שהשמש לא עזבה את
השמיים. אז, הרבה אנשים נכנסו לתוך הבית ואחד האישים הוציא
רדיו ושם על השולחן. הרדיו התחיל לדבר. למרות שכול האנשים
שתקו, הרדיו דיבר כול כך חלש שלא הבנתי מה הוא מדבר. רק אחרי
שהוא הפסיק, האנשים התחילו לדבר בינם, אבל הפעם די בשקט, כך
שבקושי שמעתי מילים שלהם: 'מה יהיה... גרמנים... אוכל...
מסוכן... מה יקרה...'

מאותו יום, כאשר השמש הייתה מאירה בחלונות, הרדיו היה בתוכי
בין הבגדים. כאשר השמש הייתה נעלמת, הרדיו היה יושב על השולחן
ומדבר בשקט בשפה שלא לגמרי נשמעה אנושית. כמעט ולא ראיתי יותר
חיוכים ולא שמעתי צחוק.  רק לפעמים מאוד, וגם אז מישהו היה
אומר שאסור לצחוק. למה? לא הבנתי. כמה שניסיתי ללמוד על האנשים
ולהבין אותם, כול הזמן הייתי מגלה משהו חדש שהיה מבלבל אותי.
למה אסור לצחוק? למה פתאום כל כך הרבה אנשים בוכים במשך היום
(אני לא בטוח שזה נקרא "בוכים", אך הם הזכירו לי את אחת הצים
מגן הילדים שלי - את הערבה הבוכייה), למה הילדים כבר כמעט ולא
מתרוצצים בבית?



ושוב יום אחד שמעתי "אחטונג, אחטונג" ועוד משהו ומיד האנשים
בבית התחילו להתרוצץ. שלושה מהם נכנסו לתוכי. אחר כך עוד שתיים
- אישה וילד חדש מאוד. כל השאר האנשים עזבו את הבית ונהיה קצת
שקט. לא להרבה זמן כי פתאום הדלת של הבית נפתחה ברעש וכמה
אנשים עם מקלות מתכת מוזרים נכנסו בפנים. הם דיברו חזק, אך
שפתם לא הייתה אנושית ולכן לא הבנתי על מה הם מדברים. ראיתי
דרך הדלתות שלי - שהיו סגורות כמעט לגמרי - שאחד מהאנשים הרים
את מקל המתכת שלו והכריח אותו לעשות רעש חזק. המקל ירק משהו
שעבר דרכי, כאילו לא הייתי קיים בכלל. הדלתות שלי לא זזו, אך
חורים גדולים הופיעו בתוכם וחלק מהאנשים שהיו בתוכי הוציאו
קולות של פליאה (או אולי אלו היו קולות של כאב - אני הרי בסך
הכול רק עץ ולא יכול להבין את האנשים, או את הצלילים שהם
מוציאים לעיתים מאוד רחוקים) לפני שהשקט חזר לתוכי.

האיש עם המקל המתכת צחק וירק עוד כמה רעשים. עכשיו האנשים
בתוכי כבר היו בשקט מאוד. האיש השני פתח את הדלתות שלי, ראה את
האישה עם עיניים פתוחות והרים את המקל שלו. הוא נגע חזק באישה
והיא הוציאה 'איי' וסגרה את העיניים. הילד, שהאישה ניסתה לשים
מאחוריה, התחיל לבכות ולכן האיש עם המקל המתכת נגע גם בו חזק
והילד החדש נהיה גם הוא שקט.

האנשים עם המקלות מתכת צחקו ויצאו מהבית, אבל כמעט מיד חזרו עם
עוד שניים וכולם ביחד התחילו לדחוף אותי אל החלון. כאשר
התקרבתי מספיק, הם ביחד דחפו ואני התהפכתי דרך החלון ונפלתי
למטה. חשבתי שאני ציפור, אך לא הספקתי ליהנות מזה כי עפתי זמן
קצר מאוד ובסוף נגעתי באדמה, מה שגרם לכך שנפרדתי להרבה חלקים.
האנשים שהיו בתוכי גם נפלו החוצה, אך התינוק נשאר בין מדף לדלת
והתחיל להוציא קול בכי.

האנשים עם מקלות מתכת באו אל החלקים הנפרדים שלי ועשו משהו -
כאילו שמש תפסה אותי בכמה מקומות. נזכרתי פתאום בשריפה שהרגה
חלק מהיער כאשר עוד הייתי עץ צעיר מאוד והבנתי שזה מה שהיה כאן
- אש ששורפת את החלקים שלי וגם את האנשים ואת התינוק שעוד לא
מת לחלוטין...

ריח כבד שעמד מעל המשרפה לא אפשר לי להרגיש מתי נשרף העץ
(אני), או הבגדים של האנשים או גופת התינוק שטרם הספיק לטעום
מהחיים, או האוויר שהיה טעון כל כך בסבל שהיה יכול לזעוק
בעצמו.

ידית בצורת כפתור מהדלת עם המראה התפרקה בזמן הנפילה והתגלגלה
רחוק משאר החלקים. מספיק רחוק כדי שהאש לא תגיע אליה. ה"אני"
אחד שלי היה בתוך הידית הזו, אבל גם בחלקים האחרים שנשרפו לאט
באש נשארו ה"אני" ממני. למעשה, כבר לא הייתי "אני", אלא
"אנחנו', ועם הזמן בכפתור נשאר רק "הוא" כי ה"אנחנו" החלטנו
להפסיק להיות יחד עם חלקים של הארון שנשרפו. בידית זה היה
עדיין חלק מה"אני" היערי, אך כרגע חשבתי עליו כעל ה"הוא". כך
הייתי יכול להתנתק מהכאב שבשריפה. לא כאב פיזי, אלא כאב של
בזבוז חיי...


אחרי זמן מה מהבית יצא ילד והוא ראה את ידית-הכפתור. הוא הוציא
את כף ידו מיד אימו שניסתה להחזיק בו, רץ אל הידית, התכופף,
חייך קלות והרים אותה. הוא הוסיף לה מסמר קטן שהחזיק בתוך הכיס
וכך הפך את הידית לצעצוע - סביבון. כל זה קרה בזמן שהאנשים עם
מקלות מתכת דחפו את האנשים מתוך הבתים האחרים, אספו את כולם
ובסופו של יום, שילחו למשהו, שבאנושית בלתי אנושית נקרא 'מחנה
ההשמדה'.


במשרפה, רגע אחרי שהילד התחיל להישרף, הידית חשבה: "רק אנשים
הורגים את דומיהם. הורגים אבל לא עושים שום שימוש בהם. למה?
כנראה שאני, בתור העץ, קטונתי מלהבין אותם. הם הרי הכי חכמים
בטבע, אז בטח הם יודעים מה הם עושים? בטח יש להם סיבה להרוג
אחד את השני ואולי זה רק נראה שהם עושים זאת סתם כך."

כאשר כף היד של הילד - שבה הוא החזיק את ה"סביבון" שלו - נשרפה
לגמרי וגרגירי פחם נשרו למטה, ולידית הארון כבר לא הייתה שום
הגנה, אפילו לא המדומה, האש נגעה בסיבים האחרונים של
כפתור-הידית ופתאום מחשבת כפירה נכנסה לתוכו: "אבל מי בעצם אמר
שהאנשים באמת הכי חכמים בטבע, שהם שיא ההתפתחות?"

ואז הארה - באם היא הגיעה מהאש החזקה, או אולי מהתובנה החדשה -
פילחה את הכפתור: "ואם הם באמת השיא, אז זה אומר שאחרי שהם
יהרגו אחד את השני בעולם לא יישאר שום דבר שבשבילו כדאי
לחיות... טבע ברא, בן אדם הרס... ואנחנו צריכים להאמין שזה
השיא?"

האש כילתה את הידית ובכך הארון שלוש הדלתות סיים את הקיום שלו.
הוא תמיד קיווה להיות לשימוש כלשהו הרבה שנים, אך במקום זאת
שרפו אותו ואפילו לא כדי להתחמם. שרפו אותו סתם כי מישהו רצה
בכך. בלי תועלת, בלי שמחשבה אחד תטריד את השורף, בלי שזיכרון
כלשהו יישאר מהארון או אפילו מאותו העץ שממנו הכינו אותו.

האש עבדה כרגע קשה כדי להכניע את המסמר שהיה תקוע בידית, אך
הוא לא רצה להתכופף ורק חזר על אותו משפט אחד, שכאילו עונה
למילים האחרונות של הידית: "לא כל האנשים שווים, חלקם מתבררים
כלא אנשים בכלל. יש גם טובים-" וכאן המסמר הלוהט משריפת גופת
הילד - שהחזיק בו אך לא זמן רב לפני כן - הזיל דמעה. דמעה
מתכתית, אך עדיין, זו הייתה דמעה על גורל הילד וגורל כול
האנשים כפי שהוא הכיר אותם.

ואז גם המסמר נשרף...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נסיעה לאלנבי
דרך בת ים
ובחזרה קצרה
יותר מהדרך
לאלנבי
מדיזינגוף



אבוד בתל אביב


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/16 19:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ה קופר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה