מה יש בך?
לא יודע מה יש בך מלי, באמת לא יודע. למה אני מוכן לקפוץ ממגדל
עזריאלי כדי לפדות את חייך? למה אני מוכן להיות כל מה שתרצי?
למה אני מרגיש חי רק כשאת נכנסת בשעריי, ומשהו נכבה בי, האור
בעיניים, כשאת הולכת? למה כשאת כועסת עליי ואני מרגיש לפתע,
כמו חור שחור, שאין בך טיפת אהבה אליי, אני רוצה למות? למה
כשאת אומרת אוהבת, אני מרגיש שבוורידים ובעורקים זורם חיים ולא
רעל? וכמה שאנחנו מדברים, כמה שאנחנו משחקים במילים כאילו
חרוזים על חוט, ואת אומרת משהו, ואני עונה, לעולם, לעולם, אני
לא יודע מה את באמת חושבת. את מחייכת פתאום ואני לא יודע למה.
עינייך מתכסות צער פתאום ואני רוצה שתספרי לי למה כדי לנחם
אותך. אני רוצה להיות אתך על גג האוורסט כמו גם על שפת
ים-המלח. גם אם תלכי ממני אני אנסה לקטוף את לבך בכל מקום. אני
לא אלוהים ולא אני טוויתי את האהבה, אבל אני מרגיש בה זורמת
בכל נים בגופי. אני יודע, מלי, אני יודע, שאם אני מסוגל לאהוב
אותך כמו שאני אוהב, אלוהים שוכן בי. אם נישאר ביחד נצלח את
החיים כמו ש-משה הוביל את עם ישראל באמצע ים-סוף החצוי. חיים
בלעדיך זה מוות. מצאתי אותך בין כל הנשים. אחת ויחידה. אני
אוהל עייף ודפוק, אבל את המוט המרכזי שמחזיק אותי חי ונושם,
ולא מהלך בין חיים. את ליבי, חיי ונשמתי.

היא לא מבינה
אני לא מבינה מה לא בסדר באיך שאני מדברת. אם לא מוצא חן
בעינייך איך שאני מדברת, אז זדיין מ-פה. כל הזמן אתה עושה לי
צ'אקאלאקה על הראש שלי, לא טוב לך מי שאני? אז זדיין מ-פה. אני
לא צריכה שמישהו ינקנק לי את הנשמה, קשה לי גם ככה. אנשים
צריכים לעזור אחד לשני, לא לחתוך להם את הלב לרצועות. כי באמת
שאני טובה ב-מה שאני עושה, ואני משתדלת מאוד, אם אתה לא יודע
להעריך, אז תקבור ת'ראש באדמה. זיוני שכל לא עוזרים לי מהצד
שלך. אני לא מקבלת מספיק פידבק כנה. אני לא צריכה מישהו שילטף
לי את הטוסיק, אבל מילה טובה תעזור, כזו שלא משאירה טעם של
שפיך על הלשון. אני די משועממת מהעולם המזוין הזה, אם להגיד את
האמת. וגם אין לי כוח לכל האנשים שמנסים לזיין אותי בתחת, ועוד
חושבים שהם עושים לי טובה. אני לא מחפשת גבר רמבו שיילחם
בשבילי מול כל העולם, אבל אני צריכה ממנו, ממך, משענת, מילה
טובה, הבנה. במקום זה מה אני מקבלת ממך? חרא לפנים. מכולם אני
מקבלת חרא לפנים, אבל אני לא רוצה את זה ממך, כי אתה אמור
להיות המיוחד, המקום הנוח. אבל אם לא טוב לך איתי... אז מה אני
יכולה לעשות? אתה רוצה שאשתנה בשבילך? לא, זה הטבע שלי וזהו,
בדיוק כמו שטבע של רקטום זה לחרבן, ואני בטוחה שהוא לא נוצר
כדי שידחפו לתוכו זין. לפחות זו לא הייתה התכנית המקורית, הרי
בשביל זה יש קוס, כי הרי באיזו דרך אחרת אפשר להיכנס להיריון?
הטבע רוצה את שלו - רבייה. אמנם אתה לא דופק אותי בתחת פיזית,
אבל אתה מנסה לדפוק אותי בתחת מבחינה מטפורית, כלומר להציק לי
על דברים שאין לי שליטה עליהם, וסתם לעלות לי את הקריזה. אין
לי בעיה שתגמור לי על הפנים, דווקא בזמנים מסוימים אני אוהבת,
אבל אל תמרח לי את הפנים בחרא שאתה צובר בחיים שלך, ותשליך
אותו עליי כאילו אני האסלה שלך. אני לא צריכה לשמוע את הצרות
שלך, יש לי צרות משלי. זהו. אני אשמח להיות פה ולהמשיך להיות
פה אתך, אם תוציא את המקל מהתחת ולא תתנשא עליי, אחרת אני
הולכת ואתה יכול לשרמט כל אחת שתרצה כשאני לא אהיה פה. אבל כל
עוד אתה רוצה אותי, תתנהג כמו בן-אדם ולא כמו מפגר, ותהיה
תרבותי, כמוני.

קשה לי הזין
היא גומרת לי את כל הוויטמינים. אני בהיריון, היא אומרת. אני
חולה, היא אומרת. אני במחזור, היא אומרת. כואב לי הראש, כואבת
לי הבטן. ומה איתי? מה, אני עז? גם אני במחזור לפעמים. אבל לא,
בתור הגבר שאני אני צריך לטפל בה 24/7 כשהיא כל היום יושבת
במיטה ומכרסמת גלידת פיסטוק. אז אני שר לה "קשה לי, את רחוקה
ממני, קשה לי, והמיטה כל-כך קרה..." אבל היא ב-שלה. קודם כל
היא אומרת שלא קשה לי בכלל, מה שבכלל לא נכון, כי כן קשה לי,
והרבה. דבר שני היא אומרת שהיא בכלל לא רחוקה, היא נמצאת ממש
פה, ככה לפחות היא טוענת. מה שלא נכון בכלל, כי רק הגוף שלה
קרוב לשלי, אבל ברמה הרוחנית אנחנו רחוקים שנות אור... עוד היא
אומרת שהמיטה בכלל לא קרה, כי יש בה שמיכה חשמלית, והיא מחממת
את המיטה היטב. מה גם שהיא מפליצה הרבה במיטה, וזה מחמם אותה,
ככה היא טוענת. ולסיכום היא אומרת שהדבר היחיד שקשה לי, זה
הזין שלי, וגם זה לעתים רחוקות מדי, יותר מדי רחוקות. אז מה
עושים עם אישה כזו? הייתי חייב להרוג אותה, כלומר לרצוח, וזה
מה שעשיתי. לא קל להרוג אישה שגדולה ממך בכל קנה מידה. קודם כל
היא גבוהה ממני במטר, וגם רחבה יותר במבנה הגוף. היא גם חזקה
יותר, עם שרירים והכול, מה שנותן לה יתרון במכות ובמיטה. שזה
בעצם אותו הדבר. חוץ-מזה, היא לובשת שריון מתכת ומגני רגליים
ממתכת, וקסדה מסוקסת, מה שמקשה מאוד על פעולת ההריגה. ועוד -
היא חמושה בחרב, ויש לה מגן מתכת כזה עגול שאמור להגן עליה
מגשם, ומפני התקפות בלתי צפויות. לכן זה היה ברור שאני צריך
להרעיל אותה, אבל היא בוררת בקפדנות את האוכל והשתייה שלה. אז
כשהיא ישנה, אני מגלה לכם בסוד, טפטפתי לפה שלה כמה גלולות
ציאניד מומסות לצורת נוזל, ובום, היא פשוט מתה, הופתעתי כמה זה
קל. ואז הורדתי ממנה את כל המגנים וחומרי התבערה, כדי שתהיה
יותר קלה, ומכרתי את הגופה שלה לנקרופיל שגר אצלנו בשכונה. לא
שהייתי זקוק לכסף, אבל למה סתם לזרוק לפח גופה במצב טוב? ואחרי
זה ישבתי לי בסוטול, עישנתי גראס, קראתי קומיקס, וצפיתי בסרטים
מצוירים יפנים.

תנאי תעסוקה
הידידות שלי משייכות אותי כרכוש ציבורי. "כל אחת יכולה לשכב
אתו, הוא רכוש ציבורי," כך הן אומרות. אז כמובן ש-כל הידידות
שלי טוחנות אותי, ועוד מביאות כל מיני נשים לא תמיד מושכות
שעושות בי ובכלי שלי מה שהן רוצות. בתור רכוש ציבורי אני ממומן
מכספי ציבור, ואני בין הגברים שאם מחפשים, מוצאים פרסומת
בעיתון, או באתר ממשלתי, ש-כל מי שחפצה נפשה בזיון, ואין ידה
משגת לכך מסיבות שונות, יכולה להוכיח את חוסר יכולתה להשיג
גבר, ולהזדיין כאוות נפשה עם אחד הגברים הסקסיים, החטובים
והמסוקסים, שהמדינה מספקת לשם כך. אני אחד מהגברים האלה. אפילו
לנערת ליווי וג'יגולו יש תנאים טובים יותר מאשר לי ולחבריי.
זכות הנשים להזדיין איתי גם כשהן מסריחות, מזיעה או בושם, או
שניהם. גם אם הן לא מסירות שערות, וגם אם הן מכוערות, או שהן
ממש קשישות. וגם אם יש בהן מום... אבל אז איזה הומו עתר
למדינה, ואמר שגם להומואים מגיע. שוויון וכל זה. היו כאלה שזה
היה בסדר מבחינתם, אבל אני לא הסכמתי לשכב עם גברים, מהסיבה
הפשוטה שאני סטרייט. אבל אמרו לי מהמדינה שלא שואלים אותי, והם
יגידו לי, כי אני רכוש ציבורי וכל זה, ואין לי רשות להתווכח.
אז בהתחלה ניסיתי, מה אני אעשה, הרי גם גברים הם בני-אדם, ויש
שנמשכים לבנים, ובנות נמשכות לבנים כל הזמן. אבל לא יכולתי שלא
להקיא אחרי האקט, והם התלוננו שקיבלו שירות גרוע. אז פיטרו
אותי, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי קיבלתי תפקיד חדש -
להיות שעון. אני עומד בפינה מיוחדת ליד צומת הומה, איפה שיש
הרבה אנשים ותנועה, וכל אחד ואחת שרוצים לדעת מה השעה - שואלים
אותי ואני עונה. ההטבות לא כמו פעם, אבל העבודה יותר קלה.

אלמנטרי
יושב בתחתונים קרועים, מזוקן וארוך שיער, מסריח מזיעה וחום,
ושואל אם חסר לו משהו. הוא בודק אם יש לו מספיק סיגריות, זה
אומר שלא חסר לו כלום. עושה מקלחת מהירה, שותה מיץ תמרים
הינדיים, שם סיגריה בפה ומנסה להדליק עם המצית, המצית לא
נדלקת. קוסאומו, הוא מקלל, ומחפש מצית אחרת, אבל לא מוצא. שוב
הוא מנסה עם המצית, מנער אותה, מטה אותה, אבל היא לא נדלקת.
הופך את הבית בחיפושים אחר מצית או גפרורים ואין. מתלבש מהר
ורץ למכולת, בדיוק המוכר סוגר. "אני צריך רק מצית!" מה מצית?
כבר סגרתי וקיפלתי הכול, הקופה סגורה, תבוא מחר. - הולך
ברחובות ומחפש איש עם מצית, או אפילו אישה. כולם מזעיפים אליו
פנים ואומרים, אין מצית, אין גפרורים, תבוא מחר. - עובר ליד גן
משחקים ישן, אדם צעיר יושב שם ומביט לירח, רוח קלה נושבת.
"שלום איש צעיר," שלום-שלום, "יש לך אולי מצית, או אפילו
גפרורים?" לא, למה? והוא מספר לו את השתלשלות האירועים. אתה חי
בקופסה, אומר לו האיש הצעיר, ומגלה לו סוד. - הוא חוזר הביתה
במהירות, הסיגריות רוצות להידלק. הוא נכנס וסוגר אחריו את
הדלת, לוחץ שוב ושוב על המצית שרק יורה מעט ניצוצות, ואז הולך
למטבח ומדליק את הגז של אחת הכירות, הוא מבעיר בה אש עם
ניצוצות המצית, שם סיגריה בפה ומדליק את הסיגריה מהכירה. מכבה
את הכירה, הוא באמת חי בקופסה.

משהו יוצא מהכלל
התעוררתי בבוקר השכם, השמש הייתה גבוהה בשמיים. שטפתי פנים
ורחצתי שיניים, קרצפתי את העיניים, היום הזה, אמרתי לעצמי,
הולך להיות משהו יוצא מהכלל. אני מתלבש סבבה, ממלא את עצמי
קולה, ויוצא לרחובות לראות מה ומי. אמרו תלו בלונים מעל
הרחובות, ותהלוכה של ליצנים מסתובבת עם אפים אדומים וכובעים
מצחיקים, וילדים קטנים עם אמהות מנופפים דרך החלונות בדגלים,
ויש מכונה שמשפריצה טופי שוקולד לתוך חצרות הבתים. אבל זה לא
היה ככה. מהמרזבים של הבתים ומהחלונות היו תלויים אנשים מתים
בצווארם, וכל החלונות היו סגורים. לא נראו אימהות ולא ילדים
קטנים, רק כמה חיות קטנות עם ציפורניים כמו סכינים. תהלוכה של
מתים-חיים הזדחלה בעצלתיים בכבישים המובילים, והמתים שהיו קצת
חיים הלקו את עצמם בענפי שיטה דקים. מכוניות שחורות משוריינות
סיירו ברחובות עם מכונת ירייה על הראש, על גג המכונית, ומפעם
לפעם נשמעו צרורות יריות. לא, זה לא הבוקר-צהריים טוב שהבטיחו
לי, אמרו מחשבה משנה מציאות. אז פשוט לקחתי את הרגליים והתחלתי
לרקוד, רקדתי, רקדתי את כל הרחובות.

העתיד
התלהבנו מספיק? הנה כל העולם היה באנרכיה, רצחו אנשים ברחובות
בגלל שטויות. מה זה שטויות? כובע בצבע לא נכון, סיגריה לא
מהסוג הנכון, נעליים שמישהו רצה שיהיו שלו, אישה שהתעלמה מחתול
רחוב שרצה ליטוף, שאלה שלא נענתה, מכונית שלא אותתה בפנייה,
ילד שעצבן בגלל שמצץ בתאווה סוכרייה... ועכשיו כל אחד יושב
בבית שלו, עם הטלוויזיה שלו, המחשב שלו, המוזיקה שלו, הרובוטים
שלו, המכשירים שלו, עובד מהבית ומפעיל או מנהל מכונות דרך
המחשב, ספינות ענקיות שטות בים בלי אף בן-אדם עליהן, כלי רכב
עמוסי מטען ללא אדם על ההגה, בניינים שנבנים ללא אנשים - רק
מכונות רובוטיות, ומוזיקה שמיוצרת במחשב בכמה הקשות של מקשים.
אף-אחד לא קורא ספרים, אף-אחד לא מטייל בחופים, אף-אחד לא אוהב
ולא שונא, כולם יפים חזקים ומושלמים... וטיפשים. זה העולם החדש
שרציתם? על זה כל המהפכות? בן-אדם הוא לא יותר מצמח תבוני שגדל
בכמה חדרים בבית הענק שלו, בלי לאכול, בלי לשתות, בלי לעשות
צרכים, בלי להתקלח, בלי לעשות סקס... בעצם כל מגע פיזי בין
בני-אדם נחשב לסטייה שדינה מוות. מזג-האוויר תמיד נוח, אין
חמסין, אין גשם. תמיד יש אור מלאכותי מהחלל, ורובוטים קטנים
וחמודים בתור חיות מחמד. ברוכים הבאים לעתיד.