דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַלְמֹתַיִךְ
כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.
שיר השירים, פרק ד', פסוק י"א.
שיר השירים, פרק א' פסוק ט"ו.

שיר השירים פרוש לעיניי ואת נשקפת בו, ביופייך.
הכיצד אין חוכמה בשירה זו, אלא יופי בלבד?
מראות הגוף למכביר, והיכן מראת הנפש?

לו כתבתי את שיר השירים, כי אז הוספתי:

חוכמתך, מלאה כגרגרי הרימון,
להרבות ידע ובינתך כחגווי הסלע,
להרוות צימאון תאבי דעת.
יושרך, כשופט ניצב בשער,
ללמד לעם אמת וצדק.
טוהר נפשך, כמעיין,
זך וצלול, מים חיים לרוות.

ובך דבקתי, להיות לימינך.
נדר נדרנו, וקדושת לבבות
ועזר כנגדך, עד כלות.