הבוקר התחיל אצל אורי הזקן.
הוא קרא בכרטיס הביקור שלי שאני מנהלל והחל לספר:
"או וואה. אתה לא תאמין, בחור צעיר. הייתה לי פעם חברה מנהלל.
אישה טובת לב שכמותה לא ראית מימיך. הוי אנחנו עשינו חיים, אני
והיא.
הורי בזמנו התנגדו בכל תוקף לזיווג הזה. אתה יודע איך זה. היום
זה כבר לא כמו שהיה פעם.
"כן". עניתי מתוך נימוס.
"אבי עליו השלום היה אדם גזען ממעלה ראשונה", הוא המשיך.
"הם איימו עליי שאם נתחתן לא אראה שקל מהירושה ושהם ינתקו איתי
קשר לחלוטין"...
"אז הורי כבר הלכו מזמן, כמובן, ואני נשארתי פה בבית ילדותי
לטפל בבקר. בכל זאת, בן יחיד אתה יודע איך זה".
"כן". הנהנתי בראשי.
"קראו לה מזל", הוא הוסיף. "היא הייתה שחומת עור יפיפייה, שחבל
לך על הזמן..."
ראיתי את עיניו נמלאות חיות ואור.
מזל? חשבתי לעצמי.
אני הרי הכרתי את האשה המסכנה. קרוב לעשר שנים היא התמודדה עם
המחלה לבדה.
"אתה תצטער לשמוע" אמרתי. "מזל הייתה שכנה שלנו שנים רבות. היא
נפטרה בחורף שעבר. "
"מה אתה אומר? באמת?" פניו התכרכמו ואישוניו ריצדו כדי להסתיר
את העצב בעיניו.
בינתיים הצתמרר גופי בעודי נזכר בחלום שחלמתי הלילה. איך
יכולתי לספר לו?
שכבתי בחדרי ואל מיטתי ניגש סבי ,זכרו לברכה, וחייך.
"איך הגעת לפה, סבא?" שאלתי.
"מאז מותי שאלת הרבה שאלות", הוא אמר. "אז באתי להראות לך את
המקום שאליו הולכות כל הנשמות הקדושות".
יצאנו באישון לילה והתהלכנו בדרך העפר המובילה אל הרפת. עמודי
התאורה הגבוהים משכו אליהם את היתושים המהופנטים. "יצורים
אומללים, סבי לחש".
בהגיענו אל הרפת סבי פרס את ידיו וקרא: "הנה הן, אתה מצליח
לראות?". "כן. עכשיו אני רואה", לחשתי.
עיניהן היו גדולות ותמות, לעורן פרווה קצרה חלקה, חלקן חומות
חלקן שחורות. כולן מביטות בי ומתקרבות לאט לאט.
"אבל אני מאמין שבחיים מה שצריך לקרות קורה", קטע אותי הזקן.
"מה שצריך לקרות קורה", לפתע הרהרתי. זו לא הפעם הראשונה שאני
שומע את המשפט, כמובן, אבל פתאום חשבתי על המשמעות שלו. המחשבה
על כך שיש משהו שצריך לקרות והוא קורה.
בחיי, אם מישהו היה רושם פטנט על המשפט הזה לפני מאה שנה, היום
הוא כבר בטח היה האדם העשיר בתבל.
ועכשיו אני הולך לצד החווה, מסתכל בעיני העגלים וחושב.
מה אם לא? מה אם מה שצריך לקרות לא קורה? מה אם המציאות הזאת
בכלל לא הייתה צריכה לקרות?
מה אם כל זאת טעות ואורי בכלל היה צריך לעזוב את בית הוריו
ולהזדקן יחד עם מזל המסכנה?
אולי מישהו פעם באמת רשם פטנט על המשפט הזה, ובכל פעם שאנחנו
אומרים אותו הוא רק הולך ומתעשר?
אולי היא נמצאת איפשהו פה בין העגלים שלו. אישה קדושה, טובת
לב, פרוותה שחומה, יפיפיה שחבל על הזמן.
|