האגודה הסודית התכנסה לעת ערב לישיבה דחופה בנוגע למצב הגללים
במחראות הציבוריות. רומנו פתח את הישיבה במכות נמרצות עם פטיש
העץ שלו על השולחן הגבוה שהכיל את המסמכים הנוגעים לישיבה.
כולם השתתקו לאט-לאט, והוא חייך חיוך מתוק ועיניו נצצו כשהוא
זימר כעפרוני את מסכת הייסורים שהחרא צריך לעבור מחור התחת של
האדם הנעלה, עד התפרקותו באדמה והפיכתו לדשן. "חרא הוא לא
המצאה שלנו," סיכם רומנו, "אלא המצאה של אלוהים. והרי ידוע
שדרכי האלוהים נסתרות, ולכן גם דרכו של החרא. לכן אני מציע
לנעול את הישיבה ולהגיע להחלטה בלתי ניתנת לעצירה שאין לנו
יכולת להגיע להחלטה, כי בינתנו לא מספיק גבוהה לכך כבינתו של
היושב במרומים." הוא הביט בסובבים בשביעות רצון כמחכה להסכמה
עם דבריו, אך האנשים התחילו להתווכח, ומר פלוצי, שהיה המרדן
שבחבורה השתיק את כולם וקרא - "זה לא ייתכן שנפקפק ביכולת
השכלית שלנו, ועוד בנוגע לחרא. כי אם לא נצליח להתמודד עם כמה
פיסות צואה, הכיצד נצליח להתמודד עם דברים גדולים יותר - כגון
יחסי המין של הפרות והכבשים, והסטיות המיניות שלהם?" השתררה
שתיקה כשהאנשים שקלו את דבריו, ואז נשא דברים מר פלובר -
"אנחנו, בני-האדם, הגענו לכוכבים בתקופה די קצרה. רק לפני
מאתיים שנה הרעיון של אדם על הירח נשמע בדיוני ומופרך מאין
כמותו, והיום יש לנו תחנות חלל, רבותיי. האם ניתן לחתיכת חרא
לעצור אותנו בהמשך התקדמותנו המדעית? אני מציע לחקור את החרא
היטב, להתענג על כל מרכיביו, ולבדוק את ייעודו לעו-מק! לפני
שאנחנו חורצים את גורלו לשקוע בתהומות השכחה. אני עצמי מוכן
לארגן צוות מיומן ומשכיל שיבדוק את אותו חרא, ויחליט על עתידו.
כי הרי ידוע שאנרגיה לא מנוצלת היא בזבוז - והדבר נכון גם
לחרא." "אבל זה חרא מפואר!" התקוממה גברת שולץ והרימה את קולה,
"איך ניתן לאותו חרא שעשה כל-כך הרבה במשך כל היווצרות
האנושות, וההתאוות שלה להיות מושלך לתהומות השכחה, (וכאן היא
חיקתה את הקומיקאי הידוע - מיסטר פיקס, שהציע כך בהומור,) או
לחקור אותו לעומק כדבריי מר פלובר הנכבד, תוך כדי פירוקו של
החומר הנפלא הזה לגורמים, וניפוץ הילת הקסם שלו. לא בידינו
צריכה להיות ההכרעה בנושא זה, אלא בידיי המחרבנים למיניהם
שמתגודדים מטה ברחובות, וקוראים להעביר את הסמכויות בנוגע
לטיפול בחרא - אל ידיהם. הלו ידוע שחרא הוא חרא, ומי יידע עליו
טוב יותר ממי שמייצר אותו?"

בשעה שתיים ועשרים ושתיים דקות, כשהאנשים נמו את שנתם, והירח
היה גבוה בשמיים, התעוררה קטניס בת ה-שש-עשרה משנתה, ובמהרה
היא עתידה לעשות מעשה שישנה את עתידה לבלי הכר, וזאת בלי לדעת
זאת. אם אביה היה ער, או אימה, או אולי אפילו אחותה הקטנה,
ייתכן שדבר מזה לא היה קורה, אבל הם נמו את שנתם, והיא הפשילה
את השמיכה מעליה ונחפזה לשירותים להשתין. בעודה משתינה, היה
נדמה לה שהיא שומעת נעימה של עורבני חקיין המנסה להזהיר אותה
ממשהו, אך היא לא הצליחה לפענח את מהות הנעימה. בעודה חושבת
לקום מבית הכיסא ולנגב את הקוס, היא חשה צורך לחרבן. המנהג
הידוע היה לחרבן במיכל האיסוף, ששמור בחדר קטן מיוחד בכל בית,
אך מתוך שאננות היא החליטה שאם היא כבר יושבת על האסלה -
שתחרבן שם, וכך עשתה. היא ניקתה את עצמה ושטפה את ידיה,
כשעיניה פגשו בעיני אביה שהביט בה באימה. "מה קרה, אבא?" שאלה
קטניס הקטנה. אביה המשיך לעמוד כך, ואז שאל בקול שקט - "מה
עשית בשירותים?" "השתנתי, אבא," אמרה קטניס המשתוממת, "עשית
עוד משהו?" שאל אביה בזהירות. "גם חרבנתי." ענתה קטניס.
"בשירותים?!" צווח אביה. "כן, אז מה? מה קרה?" "המנהג הידוע
הוא לחרבן במיכל האיסוף..." אמר אביה בעצב. "לא נורא," אמרה
קטניס, "התעצלתי לקום שוב." "אולי לא הורדת את המים...?" שאל
האב בתקווה חלושה. "הורדתי," אמרה קטניס, "חרבנתי את החרא
מישבני הענוג, והורדתי את המים." "כך חשבתי." אמר אביה. הוא
הסתובב ונכנס לחדר עבודתו, והסתגר שם. -על מה כל המהומה?- תהתה
קטניס הטיפשה, והחליטה לחזור אל מיטתה, אך אז שמעה ירייה. היא
נחפזה לחדר העבודה של אביה, ונחרדה לגלות שהוא תקע לעצמו כדור
בראש. "אבא," היא ניסתה להעיר אותו, "זה לא הזמן לישון, תקוע
לך כדור בראש," אך אביה לא ענה, וקטניס הבינה שהוא לא יענה עוד
לעולם.

"אני מצטער, לא בא לי לחרבן."
פיטה אמר את זה לאביו חמור הסבר, שישב בראש מושפל וזועם כולו,
והטיח בבנו עלבונות. "מה זאת אומרת לא בא לך לחרבן? אתה חייב
לחרבן, כולם מחרבנים, אתה צריך לחרבן ולהוציא את החרא שלך
למיכל האיסוף, אחרת איך נקבל הספקה מהקפיטול?" "לא בא לי
לחרבן," הטיח פיטה, "לא מתחשק לי, תעשה מה שתעשה." "אני אראה
לך מה זה לא לחרבן!" צעק עליו אביו, והתנפל עליו. הוא דחף אותו
בכוח לחדרון הקטן בו היה מיכל האיסוף, פשט את מכנסיו ותחתוניו
במשיכות זועמות, והושיב אותו על פתח מיכל האיסוף. "תחרבן!" הוא
ציווה. "לא רוצה!" צווח פיטה. "תחרבן, בן-זונה, חתיכת כפוי
טובה, תחרבן!" והוא הצליף בפיטה כאפות לפנים, בעוד דמעות חמות
יורדות על פניו של פיטה, ולחייו מאדימים. אך הוא עמד בסירובו.
"אני לא אחרבן, לא למען הקפיטול!" "אם לא תחרבן, אני אקרע לך
את התחת!" נשף אביו זעם ואלכוהול בפניו, ואז פיטה הבין שאביו
דואג יותר לאספקת האלכוהול שלו יותר מל-אספקת האוכל. לכן הוא
הגביר את סירובו, הוא לא ייתן שישתמשו בחרא שלו כדי לדפוק
ת'ראש. אביו התעצבן, ודפק לו כאפה כל-כך חזקה שכמעט העיפה את
ראשו, ואז איים - "אם לא תחרבן, בני, יבואו ימים אפלים מאוד
עליך, עליך ועל כל חייך. אתה תתחנן לרחמים, ולא תהיה דרך
חזרה." ואז הוא הלך משם. פיטה נשאר יושב במכנסיים מופשלים על
מיכל האיסוף, ממרר בבכי, וממלמל לעצמו דברי זעם על אביו ועל
הקפיטול. אך הוא לא חרבן. האמת שהוא לא חרבן כבר שלושה ימים,
וקשה היה לו להחזיק את החרא המצטבר בבטנו התחתונה, אך הוא לא
ייתן לאביו את הסיפוק שבחרבון למיכל האיסוף, ומעל לכל לא ייתן
לקפיטול. באותו הזמן קטניס הקטנה התאבלה על מות אביה, וניסתה
לחרבן במיכל האיסוף כמו לפצות על השטות שעשתה, אך היא לא
הצליחה. אפילו טיפת חרא קטנה לא יצאה, כי היא כבר חרבנה באסלה.

"עשית דבר טיפשי מאוד, קטניס." אמרה אימה של קטניס בעצב,
והנורא מ-כל היה שהיא בכלל לא כעסה. "עכשיו כשאביך לא יכול
לעבוד, כולנו נמות." היא אמרה את זה כבדרך אגב, והסתגרה בחדרה
ומיטתה. "אני מצטערת, אימא, אני אחרבן מעכשיו והלאה רק למיכל
האיסוף, את תראי!" אמרה קטניס בדמעות. "זה לא יחזיר את אביך,"
אמרה אימה, "הוא היה הכול בשבילי, היכרנו עוד מאז שהיינו ילדים
קטנים. בלעדיו אין לי חיים ולא יהיו, אני מחכה רק לגאולת
המוות." "לא, אימא," נחרדה קטניס, "יש לך עוד הרבה למען מה
לחיות, למשל בשבילי, ולמען אחותי הקטנה, בתך. למען כל המחוז
שסומך עלייך שתרפאי את פציעותיהם." "כל הדברים האלה..." אמרה
האם לאט, "אין בהם כבר טעם..." וקטניס בכתה, ואימה לא דיברה
יותר, רק שקעה לתוך שינה של ייאוש, ולא קמה גם כשקטניס ואחותה
הקטנה בכו וצעקו שתחזור אליהם, שתחזור לחיים.

קטניס הקטנה בת השש-עשרה הייתה מאוד מיואשת ועצובה. היא שוטטה
ברחובות המחוז שלה, כולה מלאה רגשות אשמה על מה שעוללה. -לא
חשבתי מספיק, - היא ייסרה את עצמה, - אני כל-כך טיפשה, כל-כך
טיפשה! - עכשיו אספקת המזון שלהם תיפגע, ואבא שלה מת, והיא
אהבה אותו כל-כך, למרות שהיה אדם קשה כי חייו היו קשים, הוא זה
שלימד אותה את מלאכת החרבון מרובת השנים, את היסטוריית החרבון
והתהליכים שעברו מאז חרבן יצור חי לראשונה. וככה היא בגדה בו!
בגלל רגע של קלות-דעת, איזו טיפשה אני! היא ייסרה את עצמה. היא
רצתה לשפר את מצב-הרוח של אימה, אך לא ידעה איך לעשות זאת. היא
רצתה לפצות את אחותה הקטנה והרעבה בחרבון הגון שיביא להם אספקת
מזון מהקפיטול.
היה קר מאוד באותו היום. ירד גשם חזק, השמיים היו נמוכים,
וקטניס שוטטה ברחובות המחוז. היא וגם אימה ואחותה היו מאוד
רעבות. - אני חייבת לחרבן. - היא חשבה. היא הלכה מטושטשת
וסהרורית, ומצאה דלי מתכת באיזו חצר נטושה ומוזנחת. היא הפשילה
את מכנסייה ותחתוניה וניסתה לחרבן לתוך הדלי, אך דבר לא יצא.
היא ניסתה, היא דחפה ודחפה בשרירי בטנה, היא לחצה על הבטן, אך
דבר לא יצא. פיטה ראה אותה מהפינה, היא לא הבחינה בו. הוא
התקרב בשקט, והיא שמה לב אליו רק כשעמד ממש לידה. "אני
מצטערת," היא לחשה, "לא ידעתי שאסור לחרבן כאן," והיא העלתה על
עצמה שוב את המכנסיים והתחתונים. פיטה הביט בדלי וראה שהוא
ריק. "אין חרא," הוא אמר. "אני יודעת," אמרה קטניס בדמעות, "לא
הצלחתי לחרבן." לעומתה פיטה לא חרבן כבר שלושה ימים, כי לא רצה
לחרבן במיכל האיסוף, אבל הוא החליט לעזור לה. "תני לי לחרבן
במקומך," הוא אמר. הוא הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, וכרע מעל
הדלי. קטניס הביטה בשקט על התחת שלו וחיכתה. היא ראתה את
הרקטום שלו מתאמץ, נפתח ונסגר, אבל שום-דבר לא יצא. "זה לא
נורא," היא אמרה חרש, אבל הוא לא נראה כמו מי שהתייאש. ולפתע
כמו שיטפון יצא לו מלא חרא מהרקטום, היא הייתה מוקסמת. כל פעם
שחשבה שזהו ודי, הוא חרבן עוד ועוד, ומילא כבר חצי דלי. "זהו,
אני לא יכול יותר," הוא אמר. "זה מעל ומעבר ל-מה שציפיתי, תודה
לך." היא הבחינה שאין לו נייר טואלט, והשתמשה בשלה כדי לנגב לו
את התחת. היא עשתה את זה כאות של הכרת תודה. "תודה לך, פיטה,"
היא אמרה. "את מזהה אותי?" הוא שאל. "אנחנו לומדים באותו
בית-הספר," היא אמרה, "אני קטניס." "אני יודע." הוא אמר. היא
נתלה את הדלי ונשקה על לחיו, ואז הלכה משם.
קטניס הגיעה לביתה, ומילאה את מיכל האיסוף בחרא של פיטה. "אני
מריחה חרא?" שאלה אימא שלה בתקווה מחדרה. "כן, אימא," אמרה
קטניס בקול צוהל, "חרבנתי היום, וחרבנתי הרבה." "כל הכבוד,
קטניס," אמרה אימה, "עכשיו נקבל אספקת מזון." קטניס הייתה
מאושרת, אבל אז אימה אמרה - "אבל זה לא יחזיר את אבא שלך."
וקטניס הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, והתחילה לבכות.