היום עיניי יבשו זה מכבר.
איני בוכה על עצמי, אלא רק על אחרים. אני בוכה על ילדים אבודים
ועל ילדות נשכחת ועל חיילים ועל אנשים שונים, על הרוע בעולם
ועל התקווה ההולכת ופגה.
אך על עצמי איני בוכה.
אולי כן, בעצם בכייתי על אחרים - אני בעצם בוכה על עצמי. בוכה
ובוכה בוכה.
הדמעות זולגות בדרך שמתווים להן החריצים בפניי וכל שנה, ככל
שהם מעמיקים הדמעות בקושי מגיעות לקצה הפנים.
שברים מילדותי עולים מול פניי, אני רואה את השכונה הצרה והקטנה
שבילדותי הייתה כביש רחב שתהיתי איך אצליח לחצות. תפוח המתגלגל
בבוקר יום שבת על הכביש ומגיע עד לסף מרפסתה של השכנה ממול,
אני רודפת אחריו בכבדות והיא מצביעה לי בשקט על מקום הימצאו,
כמו מלשינה שאינה רוצה להיתפס.
ערבי שבת של קיץ כשהערב מתאחר ויוצאים לשחק במחבואים, הריבים
עוד לא החלו, הצעקות אגורות בתוכנו ממתינות לשעה מאוחרת יותר
והאוויר היה שונה, טעון תקווה שהתנפצה שוב ושוב.
חגים באים, אנשים עולים לבית הכנסת, אמא על כיסא פלסטיק בסוף
יום עבודה מפרך של בישולים. רגליה נפשקות והבד מעליהן נמתח
מבליט את חמוקיה. מטפחתה גולשת אחורה והיא מיטיבה אותה באצבעות
מחוספסות מטיפול ובישול.
איפה כולם? איני יודעת. חלקם משחקים. מישהו אחר הגיע ורובנו
עדיין משחקים.
משחקים באמא ואבא, לומדים מהו שברון לב, ממתינים. |