הלכתי לראות את הלילה
צועד על פס הכסף המקיף את העולם
נושא על שכמו את כדור הירח.
מה רצונך, שאל, מתאזן כמו לוליין קרקס
על המיתר הכסוף המתוח.
הבטתי בו, בנעליו הכבדות,
במעילו הבלוי, במצחתו הממורטת.
פעם ודאי היו שחורים ובוהקים.
היום כבר דהו מיושן וצבעם כחול עמוק.
באתי לבקש שתאט את פסיעותיך,
עניתי בהיסוס, מציץ בזיפי זקנו הכהים.
רציתי לשאול אם תוכל להאריך את מהלכך
בעוד שעתיים שלוש.
אתה מבין, חזרתי מאוחר מיום העבודה
ואצטרך לקום מוקדם לעוד אחד חדש
וגופי דואב, ועיני נעצמות.
אולי רק עוד שעתיים?
נאנח הלילה ולא הביט בי.
ומה עלי? שאל.
הנה אני פוסע כלוליין על חבל,
נושא את מעמסת הירח על גבי,
וחורף עכשיו. וקר. ועבודתי מתארכת ממילא.
וגופי לא דואב? ועיני שלי לא נעצמות מאליהן?
ולי לא מגיעות שעות מנוחה מעטות
שלאחריהן אוסיף לשאת את הירח
בעודי פוסע על פס כסף דק?
ומה על השמש? המשיך.
תבקש לגזול את פרנסתה?
כה דלה היא בעונה זו של השנה.
המשיך לא להביט בי.
המשיך לפסוע בנחישות אל קצה פס הכסף.
המשיך לשאת את הירח
כצרור של נווד התועה בדרכים.
הלילה סיים את מסלולו.
יום חדש האיר.
ואני השכמתי לעוד יום עמל.
עייף, עייף.