האיש העצוב בעולם התעורר במצב רוח מרומם. הוא ישן טוב הלילה.
קרני השמש החזקות סינוורו את עיניו, וחיוך קטן התעקם על שפתיו.
"זה יום למות" אמר בקול.
הוא קם מן המיטה והלך לכיוון הקרניים הבוהקות. הוא פתח את
התריס עד הסוף והוציא את ראשו מחוץ לחלון. רוח נעימה ליטפה את
פניו. "זה יום נפלא למות!" צעק החוצה במלוא גרונו.
"סתום ת'פה! שבת בבוקר" צעק מישהו מהמרפסת מעליו. לאיש העצוב
בעולם זה לא הפריע. עוד רגע כבר לא יצתרך לתת דין וחשבון לאיש.
"יום נפלא גם בשבילך למות" צעק למרפסת וצחוק משוחרר התגלגל
מגרונו. החלון ממול נפתח. "אז היום זה היום?" שאלה בחיוך.
"היום זה היום" חייך חזרה.                                  
                   
"אז בוא נחגוג".    

חגיגות כאלה לא נחגגו מעולם ברחוב דלזנשטראט. מהפטיפון הישן
בקע קולו הנעים של מיילס דייוויס. על השולחן, עמדו בסדר הזה,
מימין לשמאל: בקבוק ג'ין, בקבוק וויסקי, בקבוק וודקה, מאפרה,
יין אדום מיושן, יין לבן, בקבוק ערק, קופסת מתכת מלאה בטבק
ריחני ושקית קוק.  

"עוד אחת!" היא צעקה ופלטה צחוק מתגלגל. "לאט לאט" אמר וחייך.
"רק אחד מאיתנו צריך למות היום".
"אני לא מבינה" אמרה אחרי רגע של שתיקה, רק הג'אז החגיגי מתנגן
לו בשלווה.
"מה?"
"למה אני לא יכולה לבוא איתך" אמרה ונשכבה על ירכו.
"זה לא בשבילך. את יודעת את זה"
-"עכשיו אתה סתם מתנשא. למה לך מגיע ולי לא?"
"העולם צריך אותך"
-"אוי תסתום. אני באה איתך" אמרה וזרקה עליו כרית.
"בשום אופן". היא הרימה את ראשה והסתכלה בעיניו הרטובות.
"אז תבטיח לי דבר אחד" אמרה כעבור עוד רגע.
הוא השתתק וכעבור רגע אמר "כל דבר".
"כשתגיע לשם"
-"כן?"
"תשלח לי סימן שהגעת באמת"
-"סימן?"
"כן"
-"איזה סוג של סימן?"
"תפעיל לי את הקומקום בשתיים לפנות בוקר, או שתגרום לי לגמור
כשאני עוד ישנה, או שתצלצל בפעמון פעם או פעמיים. אתה יכול
להבטיח לי את זה?"
"מתי."
היא פתחה את השקית הקטנה וסדרה שתי שורות יפות על שולחן העץ
הקטן. "ביחד" אמרה.
הם רכנו שניהם לשולחן ודחפו את הקשיות הקטנות לנחיריהם.
"לחיי המוות הממשמש ובא" אמרה ולטפה בידה השנייה את שיערו הרך.

"לחייך, מתי" אמר הוא. החלקיקים הקטנים נשאפו וטיפסו במהירות
אל מעלה נחיריהם. צריבה בלתי נסבלת שטפה את אפם.
"מרט, אני..."
-"אל, מתי. בבקשה אל. תני לי למות בשקט".
"אני יודעת, אני יודעת"
הוא הסתכל בשעון הקוקייה עשוי העץ שהיה תלוי על הקיר מולו. "זה
הזמן, מתי".
"אני יודעת"
היא מזגה לו כוסית של וויסקי, מלאה עד קצה ואז הלכה לחדר
השינה.
היא הרימה את המזרן הכבד ושלפה מתחתיו את הקופסא השחורה ולקחה
אותה איתה לסלון.
"המפתח, מתי" אמר.
היא הסתובבה אליו והוא הסיר את השרשרת מצווארה.
הוא רכן אל הקופסא ופתחה בעזרת התליון-מפתח. המנעול נפתח
בקלות.
הוא מילא את דלי המתכת בבנזין וזרק את אוסף הניירות שהיו
בקופסא השחורה. אחד אחד.
"חכה רגע!" כמעט-צרחה מתי.
"מה?" עצר את זריקתו.  
-"תן לי לקרוא אחד"
"למה?"
-"פרידה".
היא קראה את השיר במהירות, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שנחטף
מידה בלית ברירה.
"תביאי" אמר בקוצר רוח.
"אני רוצה לשמור אותו" אמרה.
"מתי. דיברנו על זה. השיר"
היא נאנחה והשפילה את מבטה. הושיטה את יד ימינה קדימה והוא מיד
חטף את הדף וזרק אותו לבנזין עם שאר הדפים.
הוא הדליק גפרור וזרק לדלי. הוא עלה באש.
הוא הוציא מכיס ימינו קופסת מתכת קטנה והוציא ממנה ששה כדורים
לבנים. הוא מעך אותם לכדי אבקה ואותה שפך לכוס הוויסקי.
"לחיים, אהובתי" אמר והרים את הכוס למולה של מתי. "לחיים
יקירי" אמרה ושתתה מהג'ין שלה.
בשעת צהריים מוקדמת הוא נפח את נשמתו בחיקה של מתילדה. היא
ליטפה את שיערו ברכות בעוד הוא מכלה את נשימותיו האחרונות
בעולם. הוא נשק לירכה ונפל למשכב.
"מזל טוב יקירי" אמרה כשאיש כבר לא היה שם לשמוע. "קיבלת את מה
שרצית. אבל עכשיו תורי". היא הוציאה קופסת סיגריות מארון
הספרים ושלפה סגריה מוזרה למראה. היא החלה לפורר אותה על
השולחן ובמקום טבק נשפכה ממנה אבקה לבנה, דומה לזאת אותה שתה
הוא רק לפני כמה שעות. "אני יודעת שהבטחתי" לחשה בעוד היא
מוהלת את המשקה שלה באבקה הלבנה. "אבל אני לא יכולה להישאר פה
לבד. ואתה ידעת את זה. אוי, תסלח לי, אהובי". היא שתתה את הכוס
עד הטיפה האחרונה והתפשטה. היא הפשיטה גם אותו ונשכבה על גופו
החם. היא לקחה את ידו וכרכה אותה סביב מותניה. עצמה עיניים,
ומתה.