ביום שנולדתי, לאבא צמחו שערות לבנות.
הוא מיד הרגיש שהכול עומד להשתנות.
כשהדודות אמרו: "היא נולדה לגדולות",
הוא החוויר ולחש: "צרות גדולות, בצרורות!"

ולמרות שהייתי תינוקת שמחה,
כזו שמביאה ברכה למשפחה,
הוא היה מתבונן בי בחשדנות וספקנות,
וממתין בסבלנות לפרוץ הפורענות.

את הגן ואת היסודי צלחתי בשלום,
אך מתחת לכרית של אבא, המתין לו בדממה הלום.
כשניצנים נראו בארץ וגם על החזה,
כבר היה ברור לכל, שאבא לא יצא מזה.

בלילות לבנים [כשערות שעל ראשו]
הוא לא פרק נשקו כי לא נחה עליו נפשו.
בתיכון, כל אימת שבחורים דפקו בדלת, רק כדי לשאול...
הופיעו כאבים בחזה וגם שיתוק בצד שמאל,

ועוויתות ועקצוצים...
ופרצופים חמוצים...
ארבעת אלפים קושיות,
וחקירות וסוגיות...

איפה היית? מה עשית?
לאן את הולכת?
מתי תחזרי? ככה את יוצאת?
על גופתי המתהפכת!

עוצר כפוי, סנקציות ועונשים,
דיכוי נוקשה ואני עוד לא בת 20!
כשעל פדחתו נשארו רק שערות ספורות,
החלטתי שככה אני לא יכולה לחיות.

אז ארזתי תיק ויצאתי לגלות,
את זאת שאני אמורה להיות.
בלי חשש ובלי פחד נמלטתי אל האור,
ואת אבא המסכן, השארתי מאחור.