הם נראים כצללים.
צללים ללא גוף.
גופים נעלמים.
הם דוממים, אנוסים, כולם שם צל אחד ואין הבדלים.
ברכבת אחת הם גוש אחד,
ברכבת אחת מתים וחיים, שפופים וחלשים.
הם צל סגור ואפל ובו גם צעיר וגם זקן.
וכל שנותר אחריהם צללים.
כיום הגוף שהצל הוא שלו, לא נעלם בחושך, אנחנו חיים.

מדוע אני רואה אותם כצל אחד,
איך הם לא נראו,
איך זה ייתכן?
רק הצללים נראים, והצללים של גופים לא נעים.
גוף שכל שהותיר אחריו הוא צילו.

אני רוצה להבין, לשמוע,
אני לא רוצה שתיקה.

כמוני, שעומדת פה היום לפניכם וצילי מאחורי,
כך הגיע גם להם.

שיר זה כתבתי כשהייתי נערה בת שש עשרה וחצי בתאריך,16.3.2000,
הקראתי אותו בטקס לזכר הנרצחים בשואה, על אדמת פולין במסעי
לפולין.