היום יום הביל, חם ולח.
זיעה נוטפת מדש חולצתי.
אבא ואמא ארזו מזוודה ונסעו לחופשה זוגית ורומנטית,
הם השאירו אותי אצל סבתא ג'ודית לכל חול המועד פסח. טרם נסיעתם
אמא שאלה  "חייקה, את תשמחי להיות עם סבתא בחופשת החג, אנחנו
מאוד נשמח אם תשמחי" הנהנתי לחיוב ואכן כך היה. אחרי הכל אני
כבר בת שלוש עשרה, כבר לא ילדה קטנה ונכון שסבתא תשמח אבל בלבי
חשתי צער שלא לקחו אותי איתם.
לא רציתי להעציב את אמי שגם ככה בלחץ, אמא שלי בהריון חודש
תשיעי.
לשמחתי, סוף סוף בקשתי מאמי ומאבי תתגשם ויהיה לי בקרוב אח
קטן.
ריח שריפה עלה באפי, הבטתי מעבר לחלון וראיתי עשן מיתמר.
סירנות רבות נשמעו וחלפו על פני הכביש, יש שריפה בוואדי.
סבתי ג'ודית הגיעה בהליכה מהירה, נעמדה על ידי ואמרה "חיילי,
הם שורפים את הארץ, הם שורפים אותנו".
נסו מעט להבין ניצולת שואה, לא אינכם יכולים כלל וכלל. מה
שסבתי עברה בחיים איש לא יוכל להבין. עצבות עולה בי. סבתא
שאלתי,"למה את מכנה אותי חיילי, הרי שמי חיה".
סבתא השיבה "ובכן מאוד פשוט, חיה הוא שם יפה, אך כפי שאמך
קוראת לך חייקה שעבורה הכוונה חיי אלוקים, בשבילי חיילי לפי
פירושי שלי הנו חיים שלי. אך זה כלל לא חשוב עכשיו, עזרי לי
לסגור את התריסים שאף אחד לא יראה אותנו ושלא ייכנס העשן
לבית". עזרתי לה, נטולת כוח הייתי בכדי להסביר לה שאף אחד לא
שורף אותנו, שבקרוב השרפה תדעך ושארץ ישראל היא לא פולין בזמן
מלחמת העולם השנייה. הלכנו לחדרה וישבנו עם מאוורר עובד
ומרעיש.
דממה שררה בינינו, סבתא קמה פתחה את הארון שנמצא בצד החדר
והוציאה להערכתי ארבעים שקיות. "תבחרי" היא אמרה לי, "בכל שקית
יש דברי מתיקה אחרים".
הייתי בהלם מי צריך כל כך הרבה שקיות ומי צריך כל כך הרבה
ממתקים. אני אוהבת ממתקים אבל גם לי יש גבולות. בבית שלנו יש
לי מגרה ובה בערך חמישה קינוחים, אמא אומרת לי כל הזמן "קינוח
אחד ביום זה די והותר, לא צריך להיות חזירים". עכשיו אני יושבת
על מיטת סבתי ולכל צדדי מונחות שקיות עם ממתקים. "רק שלא יחסר"
סבתא כל הזמן אומרת, "רק שלא יחסר". בחרתי בשקית שחורה קמתי
וחיבקתי את סבתא הודיתי לה ואמרתי "אני שמחה שנשארתי אתך בחופש
פסח, אני אוהבת אותך כל כך".דמעות עמדו לזלוג מעיני. בראשי
חלפה מחשבה מה יש לו לאדם נטול אהבה.