אני מתגעגעת אליך עמוק
כמו שהנהר מתגעגע לאוקיינוס ואולי גם אתה אלי,
כמו שהעגל רוצה לינוק מהפרה שרוצה להיניק אבל שניהם יודעים,
שברגע בו טיפת החלב תואיל לנזול
מקצה הפטמה שלה אל קצה הלשון שלו
הרעל יפכה בכל העורקים והרי זה סתם
חבל. זה גם סתם
וזה גם חבל
ושניהם יודעים את זה.
אז לא יונקים ולא מיניקות כאן, ביקום הרעיל-המעגלי;
רק אוכלים את הלבבות
מכים על חטאים
ובוכים על חלב שאסור שיישפך.

יכול מאוד להיות שהאהבה שלי אליך היא מחלה חשוכת-מרפא;
כזו שגם כשנדמה לי שנרפאתי ממנה אני מגלה, עוד פעם,
ועוד אחת,
שברגע אחד של חשיפה שבה וממלאת לי את כל הגוף.
רגע אחד וכבר כולי מתאווה לדבר הזה, שהורס את הבריאות,
תרתי משמע.

זו כנראה אני שאוהבת להיות חולה בך, אני חושבת שזה כך, אפילו
אחרי שכבר גיליתי כמה רע זה יכול להיות. זה כנראה גם בגלל
שהזמן משכיח את הכאבים ומשמר את הזיכרונות הטובים; וגם בגלל
שכבר הרבה, הרבה זמן, לא הרגשתי חיה כמו שאני מרגישה כשאתה
מתגנב לתוכי;
וכשהרעל שלנו מפכה לי בכל העורקים אז אני הופכת לילד אמיתי,
לרגע אחד, וזה מזכיר לי שאני קיימת ואז אני רק רוצה עוד
מהמחלה.

אבל עכשיו אני חכמה וממגנת את עצמי,
אז גם אם לרגע התאוויתי;
וגם אם, אחרי שכבר חשבתי שאני לא יכולה להתגעגע אליך יותר,
שכבר אין בי את זה, שאכלתי מלוא-הבטן נוגדנים,
גיליתי כמה עמוק אני יכולה להתגעגע אליך, עדיין,
כמו שהנהרות והאוקיינוסים הפרודים מתגעגעים אלה אל אלה,
כמו פטמת הפרה ללשון העגל;
כמעט כמו כאבי-פנטום;

אני יודעת שככה זה לטובה.
יום אחד יהיה משהו אחר שיגרום לי להרגיש חיה כמו שהמחלה שלך
גורמת;
ואולי המשהו הזה כבר לא יהיה משהו שארצה להירפא ממנו
אולי הוא לא יהיה מחלה בכלל
אולי זו תהיה אני.