כשהיה קטן, לפני שהצפין בציר הגריאטרי, אמרו עליו שהוא חי
בעולם אחר.
הוא כפר בכך, מאחר ובעולם האחר, כפי שהכיר אותו, הזמן מתקדם
לאחור; הפרח משיר עליו לא סימטרית; כשמתכווצים, זה רק אל
המרחב; ונפילה- לא קודמת לתקומה.

אך טבעי שכל אימת שהוער, חשש ניקר בו וניכר ממנו. הוא לא זקוק
לעולמות חיצוניים לעולם שהוא מכיר.  מספיק לו והעולם-בתוך-עולם
שבו חי, שמעצם הגדרתו ככזה נובע ממנו ודומה לו. העולם הזה
מגונן עליו מהעולם האמיתי, נפרד ממנו אך דומה לו ומכין אותו
באופן הטוב ביותר. הוא עוד יגור בעולם האמת.  

אמא תמיד פקפקה ואמרה  שזה יקרה כשהטבע יגלם את צו האלים, או
לפחות כאשר התרנגולות ישמישו כנפיהן.  הוא האמין בתנאי בסיסי
יותר: כאשר הבריות יתנו לו גושפנקא.

הוא לא רחוק משם. להפיק מחשבות הוא יודע; וגם לתרגם אותן
למחרוזות מילים העשויות בקפידה. כל שנותר הוא להציב מולו עמודי
טאקט. הוא כבר ידאג להשחיל עליהן אותן.