עצב. איזה רגש מיותר ומבוזבז. יום ועוד יום עובר והעדשה השחורה
הזאת שממנה אני רואה את העולם רק מתכהה.
נולדתי נפש זקנה. אין לי ספק בזה. גם כילדה קטנה הרגשתי את
התחושה העמוקה של העצב. זוכרת את עצמי בת ארבע,אוכלת ובעיני
רוחי רואה את הילדים האפריקאים הרעבים, עם הגוף השלדי והבטן
הנפוחה ומתייסרת. ילד בן ארבע אמור להיות שמח ולבלות,אבל לא
אני, אני תמיד במרה שחורה. בגלל שאני באותו מצב מאז ומתמיד
למדתי להסתיר את זה ככה שכל מי שמכיר אותי, אולי חוץ מאדם אחד
או שניים, משוכנעים שאני הכי מאושרת בעולם. שיחשבו.

חיה את החיים שלי בתחושת מחנק, כבולה לפחדים,רואה בכל פינה את
התרחיש הכי גרוע. ואני כל כך מאמינה ב"מחשבה בוראת מציאות", אז
למה?! למה אני לא מצליחה לחשוב חיובי?
ראיתי לא מזמן את "האח הגדול" ואחד המשתתפים דיבר על כך שהוא
לא יודע להיות שמח,  שגם שהכל נראה מצוין אצלו הוא עצוב.
הסתכלתי על המסך ורציתי להיכנס לתוכו ולחבק אותו כי ביטא את כל
מה שאני מרגישה אבל אמר את זה בקול.
האיש שלצידי עשרים שנה הביט בי מחניקה את הדמעות ולא אמר כלום.
הוא יודע שהכל הולך לי קשה בחיים, הוא יודע שאני בוכה בקלות
ולוקחת דברים קשה, אבל האם הוא יודע שככה בדיוק אני מרגישה
תשעים אחוז מהזמן?!
אבל שתקתי. אני תמיד שותקת. ושוב המסך התכהה עוד יותר.