דניאלי הררי / אבי וביתו |
השעון שוב רץ במרוצתו
האין-סופית,
והוא חשב איך
פספס נשיקת לילה טוב,
שוב.
בשבת בבוקר,
תשוש מימי החול,
עטה חיוך
ושרירים של סופר מן,
הרכיב אותה על כתפיו.
הו- הו - הו
קרא בשאגה של סאנטה,
"איך דבר כזה יפה
יצא מדבר מכוער
כמוני?"
הוא צבט אותה
חזק
ידיו מוחדרות מכשירים,
פיו מונשם חמצן,
ובאחרונת נשימותיו
הבטיח
שלא ילך,
שיתעכב כאן,
קצת.
שמגע כף ידו יישאר
צרוב בזיכרונה
בדממת כאב
חזקה
של צביטת אצבעותיו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|