אני כותבת לך מכתב אחד מאלף, שלא תקרא. בדלי הסיגריות שוב צמחו
במאפרה שלי, יש פיח בקירות. אני מנסה לפזר את הערפל שדבק בי.
כואבות לי הרגליים מרוב מתח, אני יושבת הרבה מקופלת מול המחשב,
מול הדף, מול כוס הקפה, מול הבריזר. אני מדברת הרבה עם עצמי.
אני בעצם מסבירה למישהו ששכח אותי ולא אכפת לו, את מה שניסיתי
להסביר לו כל-כך הרבה פעמים, אולי הפעם אני אצליח שיבין. יש
עיתונות חופשית בארץ, אבל רק באינטרנט. אני מקווה שתבין
שמפחידים אותנו כאן כל הזמן, לא להתעסק יותר מדי בעניינים של
מדינה. אבל מה שמרגיז אותי, זה שהעיתונאים שמקבלים שכר,
מתעסקים בזה כל הזמן. הם לא יותר טובים, הם פחות. השדרן ברדיו
יושב מול המיקרופון וממלמל מילים שבלוניות או חסרות-תקווה. הוא
ממהר ללכת משם, לחזור לפינה שלו, ולשתות את המשקה החריף שלו.
כן, יש ביטחון יותר, אבל מורל נמוך יותר. לא אופתע אם ביום
העצמאות יסתננו כמה שירי קינה. אני רוצה להגיד לך שאהבתי אותך,
גם אם אתה טענת שאיני מכירה אותך בכלל. אבל אם לומר את האמת,
גם את עצמי איני מכירה. הארנבות חיות במחילות שלהן, וכל הזמן
רוצים שנקנה. אני משתכרת כמעט כל ערב, ונשארת שיכורה לתוך
הלילה, עד שהעייפות מכריעה אותי, ואני פשוט קורסת בין השמיכות.
אני מדברת עם אנשים זרים חצאי משפטים, אני נותנת דין וחשבון
לדירה הזו, ולקירות, שראו כל-כך הרבה. הקירות זוכרים דברים
שאני עצמי מזמן שכחתי, וכנראה לא אזכור עוד. הקירות האלו גם
זוכרים אותך בין כתליהן, יותר טוב ממני. אני נמצאת בתקופת שפל,
והאגו שלי רמוס, אבל יש בזה חופש, סוף-סוף אפשר לנוח. אני לא
מצפה, רק מקווה. יש אנשים ששונאים אותי, כמו שיש אנשים שאוהבים
אותי. אני זוכרת שאמרת שלא משנה מה אעשה, תמיד מישהו יכעס. ולא
משנה איזה אדם אהיה, תמיד מישהו ישנא אותי. אין כאן בטחונות
בדבר. אני זוכרת שאמרת, ואתה צודק. לכן אני עושה רק מה שטוב
לי. לא מתחשבנת לאנשים זרים. אתה זוכר שהיית מביא לי פרחים?
כמה אהבתי אותך על זה. אבל היה רגע שפתאום הפסקת, כשאני התחלתי
לחשוד בכשרות המחווה. סלח לי, אך הייתי טיפשה. אני עדיין
טיפשה. הדף עומד להיגמר, ולא אכתוב יותר מעמוד אחד. אני
מתגעגעת אליך, אבל אני פוחדת ממך. אתה כל-כך הרבה יותר חכם
ממני, אתה יכול לראות דרכי. בבקשה אל תפגע בי.