[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
סלט אפרסקים (פרגמנטים)

כן, ככה זה
הוא יושב ברגליים מקופלות תחתיו, ובוכה ובוכה. לא חבל על
הדמעות שלך? אני שואלת. את רוצה לעזוב אותי, בת-זונה מזדיינת,
אחרי שנתתי לך את השנים הכי יפות שלי. שמע, אני אומרת, הן
עדיין היו יפות, והן היו מפסיקות להיות יפות גם איתי וגם
בלעדיי. לפחות מה, היה כיף. עכשיו נגמר ודי. חבל שהכרתי אותך,
הוא מתבכיין. למה? אני אומרת, לא עשיתי לך טוב? היה טוב, העיקר
הדרך. הרי לא חשבת שנתחתן, מכאן זה היה ברור לך שזה ייגמר. אז
מה פתאום אתה מופתע? אבל כואב לי, כואב לי בלב, הוא זועק.
זבש"ך. כל פרידה היא עצובה. גם לי כואב. את לא נראית כאילו
כואב לך, הוא אומר. טוב, אז לא כואב לי, מה, אתה היית מעדיף
שיכאב לי? כן! איזה בן-אדם שפל אתה! אתה צריך לרצות שאהיה
שמחה, שיהיה לי טוב. וסבל שלי צריך להיות כואב לך. אבל סבל שלי
לא כואב לך, הוא מאשים. אופס, נפלתי למלכודת. כן, אתה צודק,
אני סתם כלבה ששוברת לגברים את הלב. לך תתקלח, זה יעודד אותך.
תמצא מישהי אחרת, יותר טובה ממני, זה ישכיח אותי ממך. אני רוצה
אותך! אני מצטערת, אבל לא, נגמר. למה?! כי אין לי עתיד אתך.
אבל אמרת שהדרך היא החשובה, למה מה חשבת, שנתחתן? אופס, שוב
נפלתי למלכודת. טוב, אין לי מה להגיד, לא בא לי עליך. למה?! לא
יודעת. אה, אני יודע, זה בגלל שהחלפתי בושם. הנה אני שם את
הבושם הישן. נו, מה את אומרת עכשיו? לא, זה לא משנה...  שמע...
אתה נראה כזה מסכן... אתה רוצה שהכין לך מרק? זה יעשה לך טוב.
ואז נתכרבל מול סרט, ונעשה אהבה טובה, מה אתה אומר? אני לא
מבינה איך חשבתי לעזוב אותך, בטח השתגעתי...



סלט אפרסקים
אז הלך לי טוב באותו יום במשחק הפוקר. לא שלא נהניתי, ואפילו
הרווחתי הרבה גפרורים. יצאתי לחגוג עם חבר'ה במסעדה הנחשבת על
סטייק וסלט אפרסקים ברוטב פירות. שתינו יין, רקדנו קצת, ואפילו
קיבלתי מספר טלפון מבחורה מאוד חמודה. הגעתי שיכור הביתה, אבל
שמח, שבע, וכשטוב לי על הלב. עשיתי מקלחת מהירה וכתבתי שיר
נחמד ומהיר לבמה. אז ישבתי במיטה עם מוזיקה טובה ושתיתי בירה
מכבי צוננת. הבריזה הייתה מהחלון לפנות ערב, וזה עשה לי נעים
בגוף ובנפש. ריחפתי לתוך שינה טובה ומספקת, ואפילו חלמתי חלום
קצר וחמוד. בבוקר התארגנתי, ארזתי תיק קטן, ויצאתי להתרחץ בים.
ים של קוסיות הציף אותי מ-כל עבר, לא יכולתי למקד את העיניים
מרוב יופי. כולם היו רגועים ונינוחים, ואפילו הילדים היו מאוד
חמודים. אפילו בניתי עם ילדה אחת קטנה ארמון בחול. אחר-כך ירד
הערב, והחוף קצת התרוקן. ישבתי והבטתי על השקיעה, ואז הלכתי
למקלחות ואספתי את עצמי בחזרה לבית. אכלתי גלידה פיסטוק, ואז
ידידה התקשרה, וקבענו להיפגש למחרת בפארק. נרדמתי, והפעם לא
הייתה לי שינה טובה. קמתי מצוברח והתקלחתי, ויצאתי לכיוון
הפארק. היה חם ודביק, ואנשים הביטו בי מוזר. הגעתי לשם, פתחתי
בקבוק מים קרים על הדשא, וחיכיתי לה. היא הגיעה לבד, חשבתי
שהכול בסדר, למרות שהיא דיברה מוזר, ואז הצטרפו שני גברים
צעירים שהבנתי שהיא מכירה, הציקו לי, והכניסו לי קצת מכות. היא
עמדה בצד וחייכה חיוך רע וקטן. אני לא יודע מה עשיתי לה שהיא
הכינה לי את המלכודת הזאת, אבל מאוד התאכזבתי ממנה. חשבתי שהיא
בחורה טובה. חזרתי הביתה קצת חבול, התקלחתי, וישבתי במרפסת על
כמה בירות. בסוף נמאס לי, וראיתי קצת טלוויזיה. חבר שלי התקשר,
ואמר שיש מסיבה באותו ערב, ושכדאי שאבוא. לא ידעתי מה לענות
לו, ויותר מאוחר החלטתי שלא מתחשק לי. שתיתי ועישנתי כל הערב
במיטה, והחלטתי לעשות אלבום. מוזיקה. משהו צנוע וחצוף. אז
כתבתי כמה שירים, אבל הייתי חלוד, והחלטתי לעבוד עליהם ולהתאמן
שוב בכתיבה. החלפתי מיתר בגיטרה וכיוונתי אותה, והלכתי לישון
יחד איתה, כמו ג'ימי הנדריקס.



טיפשה
כותבת בלחץ, אתה כבר לא שם עליי זין. פעם הייתי יותר חכמה, אתה
אומר, פעם חשבתי מהר. פעם היית מתמוגג מהתובנות שלי, עכשיו
עיניי מזוגגות ופי פעור בהשתוממות. "מה קרה לשכל שלך?" אתה
שואל, ועוד מעט אולי תבכה. כי הייתי יותר חכמה ממך, אתה יודע.
הייתי יותר נבונה ויותר פקחית, אתה אמרת בעצמך. עכשיו אני
סומכת עליך שתחשוב בשבילי את מה שאני לא יכולה לחשוב. ואתה
אוהב אותי, ואתה עושה את זה, למרות שאתה לא מאוהב באחריות
הזאת. אמרו לי שאני צריכה סוכר, שמן דגים, בשר. אמרו לי להפסיק
לשתות ולהתחיל לקרוא. ואני עושה את כל זה, באמת שאני עושה. אבל
המוח מסרב לפעול, כאילו משהו נתקע. ואתה מדבר אליי דברים שפעם
הייתי מבינה, ואתה שוכח או רוצה לשכוח שאני כבר לא יודעת על מה
אתה מדבר. ואתה שואל את דעתי, ואני מסתכלת עליך בהשתוממות. "לא
הבנת, אה?" אתה שואל. ומתחיל לאבד סבלנות. כי אתה אולי תיקח לך
עוד מישהי, חכמה ממני, שהשכל שלה לא קהה עדיין. ותוכל להתמוגג
מ-כל ההגיגים שלה, ויירטבו לך העיניים. ואתה תספר לה בדיחות עם
עוקץ מאוד דק, והיא תבין, ותצחק. וזה בטח יהיה מאוד סבבה, כל
החגיגה האינטלקטואלית הזאת. אבל לא, אתה צריך לחזור אליי, כי
התחתנת איתי. ולדבר אליי לאט וברור, כי אני לא מבינה. ואתה כבר
לא מתבדח איתי, כי נמאס לך להסביר את הבדיחות. ולפעמים דרך
העיניים שלך אני מרגישה כמו פרה טיפשה ומגושמת, כשאתה מביט בי
בסבלנות ובכאב כיצד אני מנסה להדביק את קצב חיי היומיום. לא עם
האישה הזאת התחתנת. אני יודעת את זה, וגם אתה.



רק ציפורים
הוא מדבר כל-כך בשקט, אני לא שומעת אותו. מה, מה אמרת? - אמרתי
שמשהו לא בסדר. - הוא אומר, והוא אומר את זה בקול שקט ובהכנעה.
מה לא בסדר? אני שואלת. - משהו השתנה. - הוא אומר שוב. אני
עומדת רגע חרש בין הסלון למטבח, ומרימה את ראשי, מאזינה. יש
שקט מוזר, לא שומעים מכוניות או אנשים, או אפילו מוזיקה, רדיו
או טלוויזיה. שומעים רק את ציוצי הציפורים. אני יודעת שהוא
צודק, אבל אני התנהג כאילו אני לא מבינה על מה הוא מדבר. הכול
בדיוק אותו הדבר, אני אומרת, והולכת להכין לי קפה. אתה רוצה
קפה? אני צועקת מהמטבח, הוא לא עונה. ואז אחרי כמה רגעים קטנים
אני שומעת אותו אומר בקול חרישי - אל תצעקי, מאזינים לנו. - זה
מקפיץ לי את הלב כמו בוכנה קטנה, והראש מסתחרר טיפה, אבל אני
בשליטה. מאזינים לנו, הוא אמר. אבל אני אעמיד פנים שלא שמעתי
אותו. אני מחליפה מים בקומקום החשמלי, ומפעילה אותו עם הכפתור.
בינתיים אני שמה קפה טחון בכוס. המים רותחים, וזה בטח צורם
מאוד לאנשים כלשהם שיושבים אי-שם ושומעים את צרחת הקומקום
הרותח. המחשבה הזו דווקא מספקת אותי. אני מוזגת את המים
הרתוחים, ומוסיפה שתי כפיות סוכר. לרגע אני מהססת, ואז אני
הולכת לסלון עם כוס הקפה בידי, אבל אני לא נעצרת בסלון, למרות
שאני מגניבה אליו מבט, אלא ממשיכה למרפסת ויושבת ליד החלון
הגדול. אני חושבת שאתה צודק, אני אומרת ומנסה להישמע אדישה כמה
שיותר. האנשים עוד לא התעוררו, כנראה הם עייפים מחגיגות החג.
הוא לא עונה, ואני לוגמת קלות מהקפה, זה בטח יספק את האנשים
אי-שם. ואז אני חושבת עליו איך שראיתי אותו כשחלפתי בסלון. הוא
ישב על המיטה, מול השולחן הנמוך, עטוף כולו שמיכות למרות
שמזג-האוויר די חם, ועיניו השחורות מציצות מבין השמיכות
כשגופו, צווארו, ידיו, רגליו, ושפתיו, מוסתרים. אני חושבת אם
לספר לו שאני מרגישה בדיוק כמוהו, יודעת כמוהו, אבל מחליטה
שלא. זה רק יגרום לו לדבר ביתר חופשיות, והאנשים יבינו ששנינו
רק משחקים כמו הצגה. עדיף לתת להם לחשוב שהוא רק השתגע קצת,
ויודע שהוא השתגע, ושאני חושבת שהוא השתגע, עד שהוא ישכח את
הכול, ואני אוכל להתנהג כאילו דבר מזה לא קרה.



מצב רוח אופקי
מצב הרוח שלי הוא אופקי. אתה יודע מה זה אופקי? אני לא זזה
מכאן כל עוד אתה סותם את הפה. אתה מתקשה להבין? כלומר, אני אלך
מכאן, רק אחרי שתגיד לי למה אתה כועס עליי כל-כך. לא רוצה
להגיד? אז אני לא הולכת. אני נתתי לך כל מה שאישה יכולה לתת לך
בתור חברה. אני הקשבתי לצרות שלך, וזה לא היה קל, תאמין לי,
ניפחת לי את השכל. אני עזרתי לך, תמכתי בך, הייתי שם בשבילך.
זה לא עושה לך כלום? אז אני אמשיך. אני אהבתי אותך בתור חבר,
והרשיתי לך לאהוב אותי בתור חברה. אני יודעת שזה נשמע מוזר,
אבל כשגבר אוהב אישה, זה לא תמיד קל לאישה, כי הוא רוצה דברים,
למרות שזה מחמיא. ובכל זאת נתתי לך לאהוב אותי. להמשיך? לא
מדבר? אני אמשיך. אני יודעת כמה בן-אדם נזקק לאהוב, למעשה
בן-אדם נזקק לאהוב יותר משהוא זקוק להיות נאהב. זה נכון גם
לגבר וגם לאישה. יכולתי להפנות לך עורף, יכולתי לזלזל באהבה
שלך, או אפילו להיות רעה כזאת שלא תאהב אותי שוב, כי בעצם מה
אני צריכה שגבר שהוא רק חבר יאהב אותי? אבל אני המשכתי לתת לך
לאהוב אותי, והתנהגתי בטבעיות, ולא עשיתי את אחד הטריקים
המלוכלכים שהיו קורעים לך את הלב, כי אהבת אותי, וקורעים לי את
הלב, כי הייתי מתנהגת כמו מכשפה ופוגעת באדם שאני אוהבת.
ועכשיו אני קצת אסביר שאתה, האדם שאני אוהבת, זו אכן אהבה, אבל
לא בקטע רומנטי, אלא אהבתי אותך כחבר. זה גם לא אפלטוני, כי
אין דבר כזה ממש אהבה אפלטונית בין אנשים שלא גדלו יחד מילדות,
אבל כמו ששני חברים אוהבים זה את זה, וכמו ששתי חברות אוהבות
זו את זו, אני אהבתי אותך, כמו שאתה אהבת אותי, והיצר הוא דבר
שלא ממש בשליטתנו, אז לא נדבר עליו, אחרי הכול יש לנו גם ראש
חושב. אז איפה הייתי? כן, היינו חברים, כמו שני חברים, וכמו
שתי חברות, אז מה התקלקל בעצם? מה שמתקלקל בין שני חברים ושתי
חברות, הם מתחילים לפתח אגו. אגו, מילה גדולה, מילה שמנה, אבל
היא מפרידה בין בני-אדם, גם בין בני-משפחה, גם בין זרים.
עכשיו, אני החלטתי לוותר על האגו שלי, ולנסות ליישר את
ההדורים. כן, גם לי היה אגו. אבל אתה עדיין מחזיק באגו שלך
כל-כך חזק, ועושה כל מיני חשבונות בראש של דברים שקרו, כשאתה
שוכח שכולנו בני-אדם, ובני-אדם טועים, וגם משתנים. וכשנפל האגו
שלי, חשבתי - רגע, אני אוהבת את הבן-אדם הזה, אני רוצה שנמשיך
להיות חברים, ואתה עדיין מסתכל עליי כאילו אני איזו אויבת.
אולי אתה טועה בהנחות שלך לגביי, ועושה לעצמך כל מיני חשבונות
לא נכונים, והאמת - הם כבר לא תקפים. אז אני פה לגשר על העבר,
ולהגיד - שלום, חברי היקר, לא ראיתי אותך המון זמן, והתגעגעתי,
מה שלומך? "יש שיר ששמעתי, והוא מצחיק אותי, רוצה לשמוע?"



הולכת לישון לבד
אני יכול להגיד לך כמה את יפה, אבל זה לא יהיה נכון. את שרה
ורוקדת כאילו עם עצמך, ולא משאירה לי מקום. אני יכול להגיד
שאני מקנא שאת שוכבת עם אחרים, אבל זה לא יהיה נכון. את משתמשת
בהם כמו צעצועים לספק יצר, לברוח מבדידות, ותמיד הם הולכים
בתחושה של מנצחים, של כובשים, כשבעצם זה הפוך. את מעשנת הרבה,
ולא יודעת לבשל. הסיגריות עושות לך קול סקסי, צרוד, ואני מעדיף
לשתות הרבה קפה כדי לסתום את התיאבון, מאשר לאכול את האוכל שאת
מכינה. את מטופחת, את יודעת בדיוק איך להתלבש, ומתי, איזה בושם
לשים, ואיך לסדר את השיער. רגלייך תמיד מגולחות, ובית השחי חלק
ומריח טוב. את יודעת לשחק את המשחק לפני הגבר, כדי שירצה אותך,
ויתאמץ לרצות אותך. רק אני יודע שבעצם כל-כך קל להשיג אותך,
ואת משחקת אתו איזה שהוא משחק. אין לך טלפון, אין לך טלוויזיה,
אין לך מחשב. את לא קוראת עיתונים. אבל את שומעת רדיו, הרבה
רדיו, ומעולם לא קנית דיסק, (או קסטה, או תקליט.) את אומרת שאת
אוהבת להיות לבד, אבל את אוהבת להיות לבד עם גבר עירום. כל ערב
את מפתה מישהו אחר, כל לילה את הולכת לישון לבד.
אתמול בערב היית בודדה, חרמנית ומשוגעת. דיברת על בריחה
מהיקום. הפצרת בי לרדת לך עוד ועוד, והשתוללת כמוכת אמוק. כמה
שניסיתי, לא הצלחתי להביא אותך לפורקן, משהו היה שבור בך. צעקת
עליי וגירשת אותי מהדירה שלך, והיום היית קטנה ושבירה עם
משקפיי שמש גדולות, ומילים לא מנוסחות היטב. סיפרת ששתית כל
הלילה, ואולי קרו עוד דברים, אבל את לא זוכרת. החדר שלך היה
מבולגן, והמזרן מלא זרע, אבל את לא זוכרת.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הכיעור שבאופנה
גורם להחלפתה"

שארל בודלייר


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/16 3:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה